החלטה בתיק א 18703/05

1.   לפניי בקשה לדחיית תביעה על הסף בשל העדר סמכות עניינית.

2.   עסקינן בתביעה  להשבת כספי ארנונה, אשר שולמו בגין הקומות המסחריות בנכס ברחוב בית הלל 34 בתל-אביב (להלן: " הנכס"), לתקופה שמיום 1.6.2002 ועד ליום 30.6.2004.

3.   היתר הבניה שניתן למבנה על-ידי הועדה המקומית לתכנון ולבניה היה למטרת " מלאכה".

4.   מיום 10.2.1994 ועד ליום 31.5.2002 השכיר המשיב, בעליו של הנכס, את המבנה למשרדים. במהלך תקופה זו חויבו הקומות המסחריות בנכס בארבע חשבונות ארנונה לפי סיווג " משרדים", על-שם השוכר של הנכס.

5.  לפי הנטען בכתב התביעה, החל מיום 1.6.2002 ועד ליום 30.6.2004 לא נמצא דייר אחר למבנה, וזה נשאר ריק כל אותה תקופה.

6.   המבקשת תיקנה את סיווג המבנה ממשרדים למלאכה ביום 1.7.2004 וסירבה להשיב למשיב את הפרשי החיוב בארנונה לתקופה שמיום 1.6.2002 ועד ליום 30.6.2004, בטענה שהיה עליו להשיג על החיוב בפני מנהל הארנונה, דבר אשר לא נעשה על-ידו.

7.   לטענת המשיב, ביום 1.6.02, עת  שינתה המבקשת את שם המחזיק והחלה לחייב את המשיב, היה עליה לחזור ולחייב את המבנה לפי יעודו התכנוני, דהיינו, על פי סיווג " מלאכה" ולא לפי סיווג " עסקים".

      לטענתו, התרשלה המבקשת בקיום חובתה החוקית ולכן מחוייבת היא להשיב לו את הפרשי הארנונה ומכאן התביעה שלפניי.

טענות הצדדים

8.   לטענת המבקשת, המסלול אשר נקבע בסעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976, קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדון במחלוקות נושא הסעיף, ובנושאים אלו אין הנישום רשאי לפנות ישירות לבתי המשפט האזרחיים כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים. לטענתה, דיון בתביעה ירוקן, למעשה, את הוראת סעיף 3 לחוק מכל תוכן ויביא לתוצאה אבסורדית, לפיה בידי הנישום שתי אפשרויות מקבילות לתקיפת חיוב הארנונה בענין הטענות על פי סעיף 3(א)(2): ירצה, יגיש השגה ובמידת הצורך ערר; ירצה - יפנה לבית המשפט האזרחי. כתוצאה מכך לא תהיה משמעות למגבלת המועדים בחוק, ההכרחית ונובעת מהצורך של הרשות ביציבות תקציבית. לשיטתה, אף במקרים בהם טעתה העירייה בסיווג ומדידה של שטח הנכס, אין באפשרותו של הנישום לתבוע השבה אם לא הגיש השגתו במועד.

9.   המשיב טוען כי עם קבלת הודעתו על הפסקת השימוש בנכס כמשרדים ואי המשך השכרתו, היה על המבקשת לברר ברישומיה את ייעודו המקורי של הנכס ולהמשיך לחייב את המשיב בארנונה על-פי ייעוד זה - מלאכה. המבקשת התרשלה בכך שלא טרחה לברר את ייעודו המקורי של הנכס, והמשיכה לחייבו בארנונה לפי משרדים, כאשר היה ידוע לה כי הנכס אינו משמש ככזה.

10. לטענת המשיב, כאשר מדובר בתביעת הנישום בגין תשלומי ארנונה ששולמו ביתר, המתבססת, בין היתר, על טענת רשלנות, הרי שאי מיצוי ההליכים המנהליים במסגרת חוק הערר, אינו חוסם בפניו את הדרך לפנות לבית המשפט בתביעת השבה. גם אם ניתן לייחס רשלנות לנישום, אין הדבר מכשיל את זכות ההשבה בגין גביית תשלום בלתי חוקי.

דיון

11. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן: " חוק הערר") קובע כהאי לישנא:

"3. (א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו.

(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.