החלטה בתיק א 1714/01

בפני בקשה להורות על סילוק התובענה על הסף מחמת העדר עילת תביעה ובשל היעדר יריבות משפטית בין המבקשת לבין המשיבה מס' 1.

המשיבה 1, אברמוביץ' יבגניה (להלן: "המשיבה"), הגישה תביעה כנגד משיבות 2-5 וכנגד המבקשת, מדינת ישראל (להלן: "המדינה" או "משרד הבריאות"), שעניינה פיצוי בגין נזקים פיזיים ונפשיים שנגרמו לה עקב טיפולים שעברה במכון פרטי, אשר חלקם נעשו בארץ וחלקם בחו"ל.  

הבקשה שבפני הוגשה עוד ביום 14/11/02. על אף האורכות שניתנו למשיבה להגשת תגובתה, אין בפני כל תגובה מטעם המשיבה. זאת ועוד, בדיון מיום 30/12/04 ניתנה ארכה נוספת לתובעת להגיב לבקשה, אך על אף זאת לא הוגשה כל תגובה.

לפיכך, ולו מטעם זה, יש להיעתר לבקשה למחוק את התביעה נגד המדינה על הסף. ואולם, גם לגופו של ענין, יש לקבל את הבקשה ולמחוק את התביעה על הסף, שהרי מדובר במכון פרטי שאין למשרד הבריאות כל חובת פיקוח על פי חוק, על עצם הטיפול הרפואי ואיכותו. בצדק טוענת המדינה כי בנסיבות אלה אין כל יריבות בינה לבין המשיבה וכי אין היא בעל הדין הנכון במקרה דנן.

על טיפול רפואי של רופא פרטי שניתן שלא במסגרת מוסד רפואי ציבורי, אין למדינה אחריות על דרך הטיפול ואיכותו, זאת להבדיל מטיפול שניתן בבית חולים ציבורי או בכל מרפאה ציבורית שמנוהלת על ידי המדינה אשר מפקחת על דרך התנהלותו. כאשר רופא פרטי בוחר לטפל בחולה במסגרת פרטית, הרי שהמדינה אינה חייבת ואף אין לה כלים לפקח על דרך ביצוע הפעולות הרפואיות, לא כל שכן במקרה זה כאשר חלקם של הטיפולים נעשה בחו"ל, ע"י רופא זר, שם בוודאי שאין, ולא יכולה להיות, למדינה כל אפשרות לפקח על הנעשה. ראה לעניין זה ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ' הרבנות הראשית לישראל ואח', תק-על 2001(2) 240 העוסק ברשלנות של מוהל, שהורי הקטין תבעו גם את המדינה. בית המשפט המחוזי קבע כי האחריות לנזקיו של הקטין מוטלת במלואה על המוהל. הורי הקטין ערערו, בין היתר, על דחיית תביעתם כנגד המדינה. המדינה טענה כי בהיעדר חקיקה המסדירה את עיסוקם של המוהלים, אין בידה סמכות לחייבם בקבלת הסמכה ולקיים על עיסוקם פיקוח מחייב. בית המשפט העליון דחה את הערעור ככל שהוא מופנה כלפי המדינה, ובנוגע לטענה כי המדינה חבה כלפי הקטין ברשלנות, קבע כי יש להטיל אחריות על המדינה רק כאשר קיימת סמכות שבחובה:

"... המדובר הוא בטענה להתרשלות במחדל, כשהמזיק הישיר הוא אחר (המוהל), אלא שבהעדר סמכות לפיקוח על המוהלים, ברי שלמדינה לא היתה כל שליטה על מהלך האירועים. אמנם ייתכנו מקרים, בהם תישא המדינה באחריות עקב הפרת חובתה לקיים פיקוח. אך תנאי לכך, בדרך כלל, הוא שלמדינה נתונה סמכות פיקוח".          

ראה גם: ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' דני לוי ואח', פ"ד מח(3) 45, שם קבע כב' הש' שמגר כי מתן פיצוי כאשר לא קיימת סמכות שבחובה עשויה להפוך את המדינה למעין מבטחת משנה של כל התחומים בהם מוטלת עליה חובת פיקוח.      

אין מחלוקת שהמדינה לא הפעילה את המכון לרפואה משלימה נשוא התובענה, שהוא כאמור מכון פרטי, וכן היא לא הפעילה את בית הרופאים. אין חולק שגם בית החולים בריגה לא היה בשליטתה ו/או באחריותה המקצועית של המדינה. לפיכך, אין המדינה נושאת בכל אחריות לאירועים נשוא כתב התביעה ואין היא בעל הדין הראוי בתיק.

במקרה זה אין כל מקום לשמיעת ראיות לצורך הדיון בבקשה, שהרי כל העובדות הצריכות לענין אינן שנויות כלל במחלוקת, ולכן דין התביעה להימחק על הסף.

לאור האמור לעיל הנני מקבלת את הבקשה ומורה על מחיקת התביעה כנגד המדינה.         

הנני מחייבת את משיבה 1 לשלם למבקשת הוצאות בסך 10,000 ש"ח + מע"מ.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

ניתנה היום ה' בניסן, תשס"ה (14 באפריל 2005) בהעדר הצדדים, בלשכתי.