החלטה בתיק א 1652/06

1.         בפני בקשה לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנותה. הבקשה הועלתה  בכתב ההגנה שהוגש על-ידי מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית (להלן: "הנתבעת"), במסגרת תובענה שהוגשה כנגדה על-ידי עזבון המנוח נסים אלקסלסי ז"ל והגב' סימי אלקסלסי (להלן: "התובעים").

העובדות הצריכות לענין

2.         מר נסים אלקסלסי ז"ל (להלן: "המנוח") יליד שנת 1914, החל לעבוד אצל הנתבעת ביום 3.1.64. במהלך 11 שנות עבודתו בנתבעת מילא מספר תפקידים "אשר בכולם נחשף לקרינה מייננת ולחומרים מסוכנים" (סעיף 9 לכתב התביעה). בתאריך 1.10.75 אושפז המנוח בבית-חולים "סורוקה", לאחר שסבל מחוסר תיאבון, ירד במשקלו וסבל מבעיות קשות במערכת העיכול. בבדיקות שנערכו לו התברר, כי הוא סבל ממחלת סרטן הכבד מסוג Adenocarcinoma. המנוח החל בסידרת טיפולים במחלתו, אולם לצער כולם נפטר ממחלתו בתאריך 12.2.76, כעבור כ- 4 חודשים ממועד גילוייה. התובעים טוענים, כי המנוח חלה במחלה שגרמה למותו בשל תנאי העבודה אצל הנתבעת, תנאים אשר לא הגנו עליו מפני חשיפה מסוכנת לחומרים מסוכנים, ומשכך, עותרים התובעים לפיצוי בגין נזקיהם בשל מות המנוח. זה המקום לציין, כי המנוח נפטר בהיותו בן 61 שנים, אב ל-  14 ילדים, אשר 8 מהם התגוררו בביתו במועד פטירתו, כאשר הצעירה שבהן היתה בת 9.5 שנים.

טענות הנתבעת

3.         הנתבעת טוענת בכתב ההגנה, כי התובענה התיישנה לפני למעלה מ- 20 שנים, ומשכך, דינה להידחות. הנתבעת מפנה לעובדה, כי מחלתו של המנוח התגלתה בשנת 1975, ומשכך, הן גילוי המחלה והן מותו של המנוח אירעו לפני למעלה מ- 30 שנים.

תגובת התובעים

4.         התובעים אינם חולקים על העובדה כי מחלת המנוח ומותו המצער התרחשו לפני למעלה מ- 30 שנים, אולם, לטענתם, "רק בשנת 2003, עם פרסום הדו"ח הראשוני של ועדת המומחים "ועדת דולב" - ועדה אשר בחנה את שאלת הקשר הסיבתי בין מחלות סרטן שונות בהן לקו עובדי קמ"ג לבין עבודתם בקמ"ג (ובכלל זה חשיפתם לחומרי-קרינה מייננים), ניתן בידם "קצה החוט" הנדרש לקיומו של קשר מדעי ורפואי, כנדרש להוכחת התביעה, ולפיכך, תביעתם לא התיישנה" (סעיף 2 לתגובה).

תשובת הנתבעת

5.         הנתבעת טוענת, כי טענת "ההתיישנות שלא מדעת" איננה עומדת לזכות התובעים, ומפנה למכתב אשר נשלח על-ידי ב"כ התובעים דאז במאי 2002, כשנה וחצי קודם לפרסום הדו"ח הראשוני של ועדת דולב, בו נדרשת הנתבעת ליתן מידע בענין תנאי עבודתו של המנוח. עוד מפנה הנתבעת לתביעה שהגישה התובעת 2 למל"ל, וזאת ביוני 2001, ובה טענה לקיומו של קשר סיבתי בין חשיפתו של המנוח לקרינה מייננת במקום עבודתו לבין מחלתו ומותו. עוד טוענת הנתבעת, כי אין כל הסבר מדוע חלפו שנתיים וחצי ממועד התכתובות עם הנתבעת ועד הגשת התביעה, ומכאן - לשיטתה של הנתבעת - אין הסבר לעיכוב בהגשת התביעה במשך עשרות שנים. עוד, ובאופן תמוה מאד, מפנה הנתבעת לעובדה, שקיומו של קשר סיבתי אפשרי בין מחלות עובדי קמ"ג לבין תנאי עבודתם היה ידוע כבר בשנות ה- 90, ו "כך, לדוגמה, הוגשה על-ידי עו"ד קנר תביעה בשמו של עובד קמ"ד אחר - עז' המנוח איטח חיים ז"ל - כבר בשנת 1992" (סעיף 6 לתשובה).

            הנתבעת טוענת, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") אינו חל בענין אשר בפנינו, ומסקנתה החד-משמעית הינה, כי יש לדחות את התובענה מחמת התיישנותה.

6.         זה המקום לציין, כי אף אני תמהתי קמעא מדוע הוגשה התובענה באיחור כה רב, ומצאתי לנכון לזמן את התובעת 2 - אלמנת המנוח, על-מנת להעידה בשאלת מועד גילוי הקשר הסיבתי הלכאורי בין מחלת המנוח ובין תנאי עבודתו. התברר, כי התובעת 2 הינה אשה חולה מאד ואין אפשרות להעידה, ובמקומה התייצבה בתה - הגב' ברכה דגן - אשר הסבירה כי אמה, אשה פשוטה שאיננה יודעת קרוא וכתוב, אם ל- 14 ילדים, נותרה עם שמונה ילדים קטנים במועד פטירת המנוח - אבי המשפחה. האם היתה טרודה מאד בגידול ילדיה ובקשיי היומיום, והיות ואיננה יודעת קרוא וכתוב, הרי שממילא לא עקבה אחר הידיעות שהופיעו בעיתונות בדבר קיומו של  קשר סיבתי לכאורי בין מחלות עובדי-קמ"ג לבין תנאי עבודתם. הגב' דגן הבהירה, כי היא זו שנחשפה לראשונה לקשר סיבתי אפשרי בין מחלת אביה, ומותו כתוצאה ממחלתו, לבין תנאי עבודתו, ואז יזמה פנייה למוסד לביטוח לאומי לצורך קביעת הקשר בין מחלתו ומותו לבין תנאי עבודתו. הגב' דגן הבהירה, כי היא שמעה לראשונה על אפשרות קיומו של קשר סיבתי בין מחלת עובדי קמ"ג - ואביה ביניהם- לבין חשיפתם לקרינה מייננת בקמ"ג מכתבה טלוויזיונית, ומיד פנתה למוסד לביטוח לאומי. גב' דגן תיארה את התנהלות המוסד לביטוח לאומי במהלך הטיפול בפנייתה. לדבריה, המל"ל לא הגיב לפנייתה, ובשלב מסויים אבד התיק במל"ל. או אז, וכאשר נואשה מטיפול המוסד לביטוח לאומי, פנתה לעו"ד לסטר כדי שייצג את משפחתה אל מול הקמ"ג והמוסד לביטוח לאומי. כאשר נשאלה גב' דגן מדוע פנתה לעו"ד לסטר דווקא, היא הסבירה כי שמו הועלה בכתבה הטלוויזיונית האמורה, ומשכך, פנתה אליו. גב' דגן הבהירה, כי לא ידעה על התארגונתם של מספר משפחות של עובדי-קמ"ג בשנת 1995 והגשת תביעה משותפת כנגד הקמ"ג, וחזרה והבהירה כי לראשונה נודע לה קיומו האפשרי של קשר סיבתי בשנת 2001, כשצפתה בתוכנית הטלוויזיה אשר דיווחה על הקמתה של ועדת דולב שתפקידה היה לבדוק את הטענות בדבר קיומו האפשרי של קשר סיבתי בין מחלות הסרטן בהן לקו עובדי הקמ"ג, לבין תנאי עבודתם שם.

דיון

7.         המסגרת הנורמטיבית -

            סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע:

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת ההתיישנות") היא - בשאינו מקרקעין - שבע שנים;".

באשר לאופן חישוב תקופת ההתיישנות, קובע סעיף 6 לחוק ההתיישנות:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התביעה".

ואילו סעיף 8 לחוק קובע:

"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

           גם פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") מתייחסת לתקופת ההתיישנות, ובסעיף 89 נקבע:

"לענין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה:

מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

           נשאלת השאלה, מהם יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, והדברים הוסברו ובאו על פתרונם בע"א 34/95 גדעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4) 463, כדלקמן: