החלטה בתיק א 15691/06

שתי בקשות מונחות בפניי.

1.      הפקדת ערובה

הנתבעים מבקשים להורות לתובעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיהם בהתאם לסמכות המוקנית לבית המשפט מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן : " החוק").

2.      הנתבעים טוענים, כי למיטב ידיעתם התובעת אינה פעילה ועל פי המרשם אצל רשם החברות לא שילמה התובעת במשך שלוש שנים את האגרות השנתיות לרשם.
בנוסף טוענים הם, כי סיכויי התובענה הנם קלושים.

לפיכך, לטענת הנתבעים, קיים חשש של ממש כי באם תדחה התביעה לא יהיה מהיכן לגבות את סכום ההוצאות באם ייפסקו כנגד התובעת.

מנגד טוענת התובעת, כי טענת נתבע 2 כי מצבה הכספי של התובעת אינו טוב הינה טענה תמוהה באשר נתבע 2 אינו נמנה על מנהליה או עובדיה של התובעת ואין לו כל ידיעה אודות מצבה הכלכלי או פעילותה של התובעת.

עוד טוענת התובעת, כי קיומו של חוב בסך זעום של כ- 2,000 ש"ח לרשם החברות, אין בו כדי להוות ראיה או הוכחה בדבר העדר פעילות של התובעת או בדבר קשיים כלכליים.
בנוסף, טוענת התובעת כי הינה חברה בעלת פעילות ענפה ורבת היקף, המעסיקה כ- 70 עובדים ואשר מחזור המכירות החודשי הממוצע שלה עומד על למעלה מ- 1.3 מליון ש"ח ומחזור המכירות השנתי שלה לשנת 2005 היה למעלה מ- 16 מליון ש"ח.
עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים הודו, בכתב הגנתם, לפחות בחלק מטענות התובעת וכי סיכויי ההגנה של הנתבעים אינם גבוהים ולכן יש להורות על דחיית בקשתם.

3.      בהתאם להחלטתי מיום 3.5.06, היה על התובעת לצרף תצהיר התומך את  טענותיה העובדתיות באשר ליכולתה הכלכלית לרבות אסמכתאות המצביעות על פעילות עסקית וזאת בתוך 15 יום מועד מתן ההחלטה.

התובעת אמנם צרפה תצהיר לעניין יכולתה הכלכלית ופעילותה העיסקית, אולם זו לא המציאה כל אסמכתאות המצביעות על פעילות עסקית.

4.      סעיף 353 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 (חוק החברות (תיקון מספר 3) התשס"ה - 2005, פורסם ביום 17.3.2005) קובע:-

"353.א. הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

תיקון זה השיב למעשה את ההלכה שהיתה קיימת עד לכניסתו לתוקף של חוק החברות, התשנ"ט- 1999, דרך סעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש) התשמ"ג - 1983, המבחינה בין אדם פרטי לחברה בע"מ בכל הנוגע לחיוב בערובה להבטחת הוצאות משפט.
הנחת היסוד הגלומה בהוראת סעיף 353א הנ"ל היא כי חברה צריך שתפקיד ערובה להוצאות, אלא אם כן סבר בית המשפט כי הנסיבות אינן מצדיקות ביצוע ההפקדה או שהחברה הוכיחה שיש באפשרותה לשאת בתשלום ההוצאות אם תחוייב בהן.