החלטה בתיק א 14582/05

בפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה  בסדר דין מקוצר.

התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק ומכירת מוצרי אלקטרוניקה ותקשורת ומוצרים נלווים וכן עוסקת בתיקונים.

טוענת התובעת כי הנתבעת רכשה ממנה את מוצריה תוך שתנאי התשלום שהוסכמו הם שוטף + 90. התובעת טוענת שלחובת הנתבעת נוצר חוב בסך של 2,662 ש"ח בגין התקופה שבין 02/00 לבין 02/01.

ביום 27/04/00 רכשה התובעת מהנתבעת ציוד בסך של 644 ש"ח, וכן שילמה הנתבעת על חשבון חובה סך של 1,124 ש"ח הסכומים הנ"ל קוזזו מחובה של הנתבעת ויתרת חובה הנתבעת הינה 2,486 ש"ח.

התובעת טענה כי בהתאם למוסכם כל איחור בתשלום יגרור ריבית חודשית בשיעור 3%.

בבקשת הרשות להתגונן טענה הנתבעת כי מעיון בכרטיס התנועות מיום העסקים הראשון מראה כי אינה חייבת מאומה לתובעת.

הנתבעת טענה כי הקיזוז שעשתה התובעת נעשה באופן חד צדדי ויצרה באופן מלאכותי יתרת חובה.כמו כן הכחישה כי אישרה לתובעת לחייב 3% ריבית לחודש, ומאחר שאין לחובתה שום חוב ממילא אין ריבית.

לטענת המשיבה, הבקשת רשות להתגונן לא מגלה כל עילה עפ"י דין ולכן ויתרה על חקירה בהסדר דיוני שקיבל תוקף של החלטה ביום 17.3.05 לפיו הצדדים יגישו סיכומים בכתב.

 דיון

אנו מצויים בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו. ( ראה ע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה(1), 66, 70).  לשם כך יש להראות כי תצהירו של הנתבע אינו מגלה אף הגנה לכאורה.

בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה. ( ראה ע"א 478/75 חנה אנגלנדר נ' יצחק אשכנזי . פ"ד ל(3), 437, 443).

לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי המצהיר דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר. (ע"א 86/66 מנחם פריטל ואח' נ' החברה להנדסה חקלאית בישראל בע"מ ואח'   פ"ד כ(2) 520, 522).

עוד יש לזכור כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, ואף יש שחלקן מתגלות ככוזבות בחקירה הנגדית אין בהן כדי לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להגן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להגן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהי בחומר המצוי בידי ביהמ"ש. ( ראה ע"א 592/65 אברהם שלי נ' בוכובזה, פ"ד כ(2) 608).

בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתם של הנתבעים ולאפשר להם את יומם בביהמ"ש.

טעמים אלו ועוד אוזכרו כבר בהכרעותיו של בית משפט זה ולדידי, עיקרן אחד הוא - באם ניתן ואפשר יהיה לברר ולמצות את טענותיו של הנתבע בבית המשפט, ראוי, ומן הדין הוא כי ימוצו ההליכים בדרך זו ואין על בית המשפט לשלח אותו מעם פניו אם הקניית מירב המהימנות לדבריו, החלושים ככל שאפשר, אך המתיישבים, באופן סביר, עם נסיבותיו העובדתיות של המקרה, מורים על קיומה של הגנה חוקית ולכאורית מול טענות התובע.

בשלב זה, עלינו לזכור כי אין מוטלת על הנתבע החובה, לשכנע את השופט בצדקת דבריו או כי יזכה בעתיד בהליך השיפוטי אלא אך כי גרסתו מציבה "נקודה הגיונית" בה ניתן להיאחז על מנת להפריך את טענות התביעה (ד. בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (פרלשטיין-גינוסר, מהדורה רביעית, תשנ"א) 86).

כאמור, אין ביהמ"ש נדרש, בשלב זה, כחלק מהאלמנטים המשפיעים על הכרעתו, למשקלן ומהימנותן ודרכי הוכחתן של הראיות ובנוסף, אין בטענות הנתבע די כדי להוכיח כי כל מטרותיו הן למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים הנובעים מהליך המקוצר, טענותיו של הנתבע אינן אך "סתמיות" ומשלא נתבדו והופרכו בחקירתו הנגדית, קיימת בהן עילה לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסת התובע.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי  כי די  לי בכל אלו כדי לעשות שימוש בסמכותי על מנת לאפשר לנתבע את יומו בביהמ"ש ולאשר לו את בקשת הרשות להגן.

אולם, כפי שבואר לא אחת בפסיקה ובספרות המשפטית, על אף הנטייה לאפשר לנתבע למצוא לו יומו בבית המשפט הרי שזו, ובפרט כאשר קיימים ליקויים, חוסר פירוט  וחוסר בהירות בהגנתו (כגון במקרה זה בו אין פירוט איך שולמו החשבוניות השונות)  תנתן אך בתנאי של הפקדת ערבות מתאימה להבטחת אינטרסיו של התובע. ( ע"א 680/89  בן אבו שווק נ' בנק מזרחי מאוחד, פ"ד מה (3) 757. וכן, ע"א 519/65 ברזילי נ' קשת, פ"ד כ (2) 141.)