החלטה בתיק א 14165/05

  הרקע והצדדים

בפני בקשת רשות להתגונן בתביעה על סך של 40,059 ש"ח  שהוגשה בסדר דין מקוצר, שעיקרה מחלוקת על חוב כספי בין התובעת - אחים פולק סוכנויות יבוא בע"מ, חברה שעוסקת בייבוא מפוחים, הנתבעת 1 - שיאון מרין יזמות בע"מ, שהיא חברה בע"מ והנתבע מס' 2, מר בני שרפשטיין,  שהוא מנהל ובעל מניות בחברה.

בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי ת"א מיום 11.4.05, במסגרת בש"א 8601/05 (פש"ר 1396/05) מונה לנתבעת 1 מפרק זמני. לאור זאת ובהתאם לסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש] תשמ"ג-1983, עיכב מותב זה את ההליכים כנגד הנתבעת 1.

לפיכך תידון בקשת הרשות להתגונן של הנתבע 2 בלבד. 

טענות התובעת/המשיבה

התובעת הינה חברה אשר עוסקת, בין היתר, ביבוא ושיווק מפוחים. הנתבעת מס' 1 הינה חברה שנמנתה עם לקוחות התובעת, והנתבע מס' 2 הינו מנהל ובעל מניות בנתבעת.

הנתבעת התחייבה לשלם לתובעת את התמורה עבור המוצרים שתרכוש מהתובעת, לפי מחירון התובעת, או לפי הצעות מחיר מאת התובעת. הנתבע 2 התחייב לשפות את התובעת בגין כל חוב של הנתבעת כלפי התובעת - ולחלופין;  הינו ערב בערבות אישית לכל התחייבויות הנתבעת כלפי התובעת.

בין החודשים יולי - נובמבר 2004, הזמינה ורכשה הנתבעת מהתובעת מוצרים שונים, בגינם נותרה חייבת לתובעת סך של 40,059 ש"ח. עד עצם היום הזה לא שילמה הנתבעת לתובעת בגין חוב זה.

התובעת/המשיבה מציינת כי בבסיס הסכמתה לספק לנתבעת מס' 1 טובין באשראי, עמדה ערבותו האישית והתחייבותו לשיפוי של הנתבע 2/המבקש, והתובעת לא הייתה ממשיכה לספק לחברה טובין באשראי לולא המשיכה הערבות האישית לעמוד בתוקפה. טענת הנתבע, כאילו לאחר כניסת משקיעים לחברה היה ברור לצדדים כי הערבות האישית בטלה, הינה "הגנת בדים". טענות הנתבע, הינן טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, וממילא מנוע הוא מהעלאתן. התובעת כלל לא ידעה על כניסת "משקיעים חדשים" לחברה, והנתבע מעולם לא טרח להודיע לה על כך. הנתבע הודה כי מעולם לא הודיע לתובעת על ביטול ערבותו האישית, ואף לא שוחח מעולם עם מי מגורמי התובעת בנושא זה ( ע' 1 לפרוטוקול ש' 9 - 6). אין לקבל את הטענה כאילו התובעת "הסכימה" לביטול הערבות האישית - אפילו מבלי שהנתבע פנה אליה בנושא זה.

אין גם ממש בטענה כאילו באספקת חלק מההזמנות, שלא על סמך הזמנה חתומה ע"י הנתבע, ויתרה התובעת כביכול - על דרך התנהגות - על ערבותו האישית של הנתבע. לעניין זה יובהר כי: אומד דעת הצדדים היה מלכתחילה כי הערבות האישית תחול רק על הזמנות שאושרו מראש ע"י הנתבע 2 עצמו, על מנת לאפשר לנתבע בקרה על ההיקף הכספי של ערבותו האישית, וכך יש לפרש את כתב ההתחייבות. בפועל, כל ההזמנות של החברה מאת התובעת, אושרו מראש ע"י הנתבע עצמו - גם אם הטופס נחתם ע"י מי מעובדיו.

הנתבע עצמו הודה כי הזמנות בסך של 32,180 ש"ח -  בשיעור של למעלה מ - 80% מחוב הקרן נשוא התביעה - אושרו על ידיו מראש, באופן אישי ( ע' 2 לפרוטוקול, סוף עמוד), והיא הנותנת כי התובעת מעולם לא ויתרה על ערבותו האישית.

טענתו של הנתבע ( סעיף 5 לסיכומיו), כאילו על סמך ויתורה של התובעת על ערבותו האישית, חדל, כביכול, לפקח על ההזמנות של החברה מהתובעת, לא די שעומדת בסתירה להודאתו, כי אישר באופן אישי למעלה מ - 80% מההזמנות, אלא מעולם לא נטענה על ידיו בבקשת הרשות להגן, והנתבע מנוע מלהעלותה. לחלופין; אפילו הייתה הזמנה זו או אחרת שלא אושרה ע"י הנתבע אישית,הרי לכל היותר היה בכך משום ויתור על ערבותו האישית של הנתבע לגבי אותה הזמנה בלבד. אך בודאי שלא היה בכך משום ויתור על ערבותו האישית לגבי ההזמנות העיקריות, שאושרו על ידיו.

הנתבע עצמו מודה כי אישר מראש הזמנות בסך של 32,180 ש"ח, לכן טוענת התובעת כי מן הדין לדחות את בקשתו לגבי מלוא הסכומים שהודה כי אישר מראש. לחלופין טוענת התובעת כי;  התובע הודה כי חתם באופן אישי על הזמנות של החברה, בסך של 26,488 ש"ח, לגביהן הגנתו היחידה, הינה טענתו כאילו היה ברור לצדדים כי ערבותו האישית בוטלה - זו לטענת התובעת הגנת בדים שאין לה ידיים ורגליים.

• טענות הנתבע/המבקש
• חברת שיאור מרין יזמות בע"מ הינה חברה פרטית אשר הוקמה בשנת 1994, ע"י מר שרפשטיין לצורך פיתוח מערכות חקלאות ימית ידידותית לסביבה. סמוך למועד הקמתה של החברה, התקשרה החברה עם המשיבה לצורך אספקת מפוחים וציוד מכני נלווה לפרויקט מחקר, שהתנהל באותה עת. הואיל ובאותה עת היתה החברה בתחילת דרכה ובבעלות מלאה של מר שרפשטיין, הסכים האחרון לחתום על כתב התחייבות ושיפוי לצורך הבטחת חיובי שיאור כלפי המשיבה. במועדים הרלוונטיים לעריכת כתב ההתחייבות, עמד היקף הציוד שרכשה החברה על אלפי שקלים בודדים בשנה. בנסיבות אלה הסכימו הצדדים כי ערבותו של מר שרפשטיין תהיה תקפה אך ורק לגבי הזמנות החתומות על ידו. יתרה מכך, הוסכם שחל על המשיבה איסור לספק לשיאור סחורה בהתאם להזמנות שאינן נושאות את חתימתו של מר שרפשטיין. בהתאם להסכם האספקה ולכתב ההתחייבות, סיפקה המשיבה לשיאור במשך שנים, ציוד טכני אך ורק בהתאם להזמנות חתומות על ידי מר שרשפטיין.

מאמצי הפיתוח של שיאור נשאו פרי, ועקב כך רכשו גופים וחברות שונות מניות בשיאור. בידי מר שרפשטיין נותרו 25% ממניות החברה בלבד. כתוצאה מההשקעות הרחיבה החברה את פעילותה, ובין היתר הרחיבה את היקפי ההזמנות מהספקים השונים, ביניהם המשיבה.

תחת הנסיבות החדשות ברור היה לכל כי אחריותו של מר שרפשטיין לחיוביה של החברה, כמו גם מעורבותו האישית בכל הזמנה והזמנה, לא יוותרו כפי שהיו טרם ההשקעות בחברה, וההתפתחות העסקית. כך גם ברור היה לספקים שליוו את פעילות החברה, ובכללם המשיבה, כי לא מדובר עוד בחברת יחיד, אלא בחברה מבוססת בעלת משענת כלכלית איתנה, ובהתאם לכך לא דרשו מבעלי המניות לרבות מר שרפשטיין, ערבויות אישיות לחיובי החברה כתנאי לאספקת מוצרים.

משלב מסוים, החלה המשיבה לספק לשיאור מוצרים אף כנגד הזמנות שלא בחתימתו של מר שרפשטיין. בעשותה כן ביטלה ו/או ויתרה המשיבה על זכויותיה מכוח כתב ההתחייבות, ובחרה לעבוד עם שיאור ללא ערבות אישית. כך היה ברור למר שרפשטיין וכך גם היה ברור למשיבה. המבקש מפנה לפסיקת בית המשפט העליון אשר הכיר בביטול הסכמים על דרך התנהגות: ע"א 4946/94 אברהם אגברה נ' חנה אגברה, מט(2)  508, וע"א 4956/90 פז גז נ' גזית הדרום בע"מ, פ"ד מו(4),35. כן מפנה המבקש להלכה באשר לפרשנות של הסכם בעל תוכן כלכלי - מסחרי, אשר יש לפרשו באופן בו אנשי עסקים סבירים היו נוהגים ר' ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד (4), 849, 862. וע"א 6745/95 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל נ' פסל בע"מ, פ"ד נב(5), 542, 556.

לטענת המבקש, לולא הסכמה זו בהתנהגות שבין הצדדים, סביר להניח ששיאור היתה בוחרת לעבוד עם ספקים אחרים בתחום עיסוקה של המשיבה.