החלטה בתיק א 13993/05

בפני בקשה לסילוק תביעת שחלוף על הסף.

הרקע וטענות הצדדים

התובעת היא חברת ביטוח אשר ביטחה את עמר חברה לבניין בע"מ (להלן המבוטחת או עמר) ואת משרדיה ברח' אחד העם 45 בתל אביב. בביטוח המכסה בין היתר נזקי מים.

הנתבעת "שרתון"  הייתה במועדים הרלוונטיים הבעלים או המחזיקה או המשתמשת של משרד השוכן מעל בית העסק של עמר.

בתאריך 3/5/04 נתגלתה דליפת מים אצל עמר אשר גרמה לנזק. בכתב התביעה נטען כי נזילת המים שגרמה לנזק נבעה מפתיחת ברז מים במשרדי "שרתון" אשר מהם חלחלו המים לבית העסק של עמר. כפי שנטען בכתב התביעה התובעת שילמה לעמר 8,849 ש"ח נכון ליום 7/6/04 ונשאה בשכ"ט השמאי בסך של 761 ש"ח ולכן סך נזקיה בתוספת ריבית והצמדה עולה כדי 9,851 ש"ח הוא הסכום הנתבע.

לשיטתה של  התובעת מששילמה היא למבוטחתה - חברת עמר בע"מ, את תגמולי הביטוח היא באה בנעליה וזכאית לתבוע את נזקיה מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981.

הנתבעת טוענת כי התובעת מנועה מלתבוע אותה באשר היא משוללת זכות שיבוב כנגדה. לשיטת הנתבעת זכות השיבוב איננה עומדת לתובעת כנגד הנתבעת מאחר שעמר פטרה את הנתבעת בחוזה שביניהן מכל אחריות לנזקים כדוגמת זה הנטען בתביעה. לא זו אף זו, עמר ויתרה בויתור ברור על הזכות לחזור אל הנתבעת בתביעת שיבוב, לפיכך הטענה היא שמאחר שהתובעת באה בנעליה של עמר, ויונקת את זכות התביעה מהיותה של עמר ניזוקה, היא משוללת זכות תביעה מכח ההתחייבות החוזית שנטלה על עצמה עמר, שלא לתבוע את הנתבעת בתביעת שיבוב.

טענת התובעת היא שמאחר שתנאי החוזה שבין עמר לבין הנתבע לא היו ידועים לה אין היא באה "בנעליו החוזיות". סעיפי ויתור השיבוב אינם מחייבים את התובעת מאחר שאין ויתור כאמור בפוליסה שבינה לבין עמר. אילו הייתה נדרשת בפוליסה התניה אודות הויתור על זכות השיבוב המוקנית למשיבה, פרמיית הביטוח שהייתה גובה מעמר הייתה שונה לחלוטין. עוד טוענת התובעת כי תנית הפטור משיבוב, שבהסכם שבין הנתבעת לעמר, היא תנאי מקפח בחוזה אחיד ולפיכך דינו להתבטל. טענה נוספת היא כי סעיפי הויתור המופיעים בהסכם חלים אך ורק אם הנזק נגרם שלא באשמו של המשכיר. אולם לא יחולו כאשר המשכיר הנתבעת היא המעוול שאם לא נאמר כך יצא חוטא נשכר.

דיון

התובעת מבססת זכותה לתבוע מכוח סעיף 62 (א) לחוק חוזה ביטוח התשמ"א 1981 לפיו :

"היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם".

דהיינו, לאחר ששילמה למוטב חברת עמר בע"מ תגמולי ביטוח, עברה אליה זכותו של עמר להיפרע מהמזיק - הנתבעת.

דע עקא הנתבעת טוענת כי ככל שיש זכות לתובעת זכות זו נובעת מזכותו של עמר להיפרע מהמזיק - הנתבעת. ברם, בהסכם שנחתם בין עמר לבין הנתבעת ביום 31/10/99 נקבע בסעיף 9.6 תחת הכותרת אחריות וביטוח כהאי לישנא:

"מוסכם ומוצהר בזאת במפורש, כי על המשכיר לא תחול כל אחריות שהיא מכל מין וסוג שהוא כלפי השוכר בשל נזק ישיר או עקיף מכל סוג שיגרם לרכושו ו/או עיסוקו של השוכר. השוכר יגרום לכך שבפוליסת הביטוח יתווסף תנאי מפורש על פיו מוותרת המבטחת על הזכות לחזור אל המשכיר בתביעה לשיבוב או החזר או שיפוי בגין נזק ישיר או עקיף מכל סוג שהוא אשר יגרם בעטיו של המשכיר אם יגרם נזק כזה."

לפיכך עותר הנתבע לסלק את התביעה על הסף.  בפי התובעת/המשיבה שלושה טיעונים כנגד בקשת הנתבעת/המבקשת:

• א.    הטענה שסעיפי הויתור לא יחול כל אימת שהנתבעת היא המעוולת. 
• ב.     הטענה כי לא ידעה על סעיפי הויתור ולכן אין הם מחייבים אותה מה עוד שאין בהסכם הביטוח שבינה לבין עמר פטור משיבוב שכן אם הייתה מועלית דרישה לפטור כאמור פרמיית הביטוח הייתה גדלה באופן משמעותי.
• ג.       טענה שסעיפי הפטור מהווים תנאי מקפח בחוזה אחיד ולכן דינם להתבטל.

אדון בטענות התובעת אחת לאחת.

באשר לטענה הראשונה שסעיפי הויתור לא יחול כל אימת שהנתבעת היא המעוולת - אין בטענה זו ממש. גם מלשון סעיף 9.6 הנ"ל עולה שהפטור חל כל אימת שהנתבעת היא המעוולת. אין כל טעם בסעיף הפטור אם הנתבעת איננה מעוולת שאז אין כנגדה עילת תביעה כלל ועיקר. לכן יש טעם לסעיף הפטור רק כאשר   הנתבעת חבה בנזיקין. אשר על כן דין טענה זו של התובעת/ המשיבה להידחות.