החלטה בתיק א 12854/03

1.         בפני בקשה למתן פסק דין במעמד צד אחר, לאחר שהמשיבים, הם הנתבעים 2 ו- 3 לא הגישו כתב הגנה.

מדובר בתביעה לכפל פיצוי ללא הוכחת נזק, על פי סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"),

בהחלטתי מיום 9.2.05 בבקשה קודמת, אשר הוגשה ביום 31.1.05, קבעתי כי אין מקום ליתן פסק דין כנגד המשיבים ללא שמיעת ראיות בתיק, וכי פסק דין נגדם יינתן, ככל שאמצא כי יש מקום לעשות כך, לאחר שמיעת הראיות בתיק.

המבקש לא הסתפק בהחלטה זו והגיש, פעם נוספת, בקשה למתן פסק דין נגדם.

בבקשתו זו טוען המבקש כי  מאחר שמדובר בתביעה לסכום כסף קצוב מזכה תקנה 97 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") את מרשיו בפסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד, וביהמ"ש אינו רשאי לדרוש מהתובע הוכחה מלאה של תביעתו, רשות אשר קיימת (מטעמים מיוחדים שירשמו), על פי הסיפא של התקנה, כאשר מדובר בסכום כסף בלתי קצוב.

2.         סבורתני שטועה ב"כ המבקשים בטיעונו;

הוכחת הנזק אשר נגרם עקב לשון הרע הינה קשה ומסובכת ביותר. לעיתים ברור כי פרסום המהווה לשון הרע גרם נזק, אולם, מטבע הדברים, קשה להביא ראיות הן לעצם העובדה שנגרם נזק והן לגבי שיעורו. לפיכך, כוונת תיקון מס' 6 לחוק היתה לאפשר לביהמ"ש לפסוק פיצויים גם כאשר לא הובאו בפניו ראיות באשר לנזק ו/או לשיעורו.

יחד עם זאת, סעיף 7א' לחוק, אשר הוסף בתיקון מס' 6, לא קבע סכום קבוע לפיצויים אשר יפסוק ביהמ"ש בכל מקרה בו הוכח כי פורסמה לשון הרע, אלא השאיר לביהמ"ש שיקול דעת אם לפסוק סכום כלשהו, ואם כן - מהו הסכום, ואפשר לביהמ"ש לפסוק סכום אשר נראה לו הולם את נסיבות המקרה, וזאת -  במסגרת הסכום שנקבע -                50,000 ש"ח על פי ס"ק (ב) ו- 100,000 ש"ח על פי ס"ק (ג).

דומני שהדבר ברור מלשון סעיף 7א כולו ואף מלשון ס"ק (א) ו- (ג) המתייחסים לפיצוי בעוולה אזרחית:

" (ב) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק.

(ג) במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע. רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

                        (ההדגשות שלי - ת.ש.נ.)

ראשית - נרשם כי ביהמ"ש "רשאי" לחייב בפיצוי. רשאי ולא חייב.

שנית - וזה העיקר, מבחינת לשון הסעיף, נרשם כי הפיצוי "לא יעלה על". לא ניתן להבין ביטוי זה אלא כמקנה סנמכות לביהמ"ש לפסוק גם סכום נמוך מ- 50,000 ש"ח (או 100,000 ש"ח על פי ס"ק ג), שאחרת היה נרשם: "פיצוי בסך ..."

אולם, לא רק מלשון הסעיף יש להבין כך, אלא מעצם החוק ומטרתו. בהערכת פיצוי בגין לשון הרע יש להביא בחשבון את כל נסיבות המקרה, לרבות תוכן הדברים אשר נאמרו,  נסיבות אמירתם, היקף הפרסום, חומרת פגיעתם האם הפוגע התנצל וכיוצא באלה נסיבות, אשר על פיהן ניתן להעריך את הפיצוי המגיע, גם אם לא הוכח נזק.

אין זה סביר כי בכל מקרה בו מוכח כי היה פרסום לשון הרע יפסוק ביהמ"ש, באופן אוטומטי, פיצוי בסך 50,000 ש"ח ואם הוכחה כוונה לפגוע ייפסק, אוטומטית, פיצוי בסך 100,000 ש"ח. בקביעה כזו יש כדי לפגוע בעיקרון המידתיות, המוכר לנו מענפי משפט שונים ואשר יש להחיל אותו גם כאן.  אפשר וצריך ליתן משמעות  לשוני בין המקרים, גם כאשר מדובר בפסיקת פיצוי ללא הוכחת נזק.

לפיכך, מסכימה אני, בכל הכבוד, עם חברתי כב' השו' הדס עובדיה מבימ"ש השלום בנתניה, אשר קבעה, ב ת"א (נתניה) 6991/01 - קורפן אולג נ' יוסקוביץ יאיר ואח'  תק-של 2004(4), 2623, עמ' 2631 פיצוי, ללא הוכחת נזק, בסך 25,000 ש"ח בלבד, ומסכימה אני אף עם הערתה לגבי הערת האגב בסעיף 20 לפסק דינו של כב' הנשיא ברק בע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ו-2 אח'  תק-על 2001(3), 489 .

3.         לגופו של ענין - תביעת התובע נסמכת על מכתבים אשר כתב הנתבע 1, שהינו עורך דין במקצועו, ובכתב התביעה נטען כי המכתבים נכתבו על ידו בשם לקוחותיו - הם הנתבעים 2-4, והמשיבים ביניהם.

בבקשתו זו טוען ב"כ המבקש, בהסתמך על תשובות הנתבע 1 לשאלון, כי המשיבים לא היו לקוחותיו של הנתבע 1, אלא הם אפשרו לו, על פי בקשתו, לעשות שימוש בדוח אבחון אשר ערך התובע לבנם הקטין.