1. לפני בקשת הנתבעים לדחיית התובענה נגדם על הסף, מחמת התיישנות.
2. התובעים בתיק העיקרי, והמשיבים בבקשה זו, הינם הוריהם ועזבונם של ארבעה עוברים אשר נפטרו במהלך הלידה ובסמוך לה, ביום 25/12/94. על-פי הנטען בכתב התביעה, בראשיתו של ההיריון בוצעה באם פעולה של דילול עוברים, באמצעות זריקה, וזאת משישה לארבעה, על ידי הנתבעים, מבקשים דנן. כתוצאה מפעולה זו, ובשל עומס יתר על רחמה של האם, נכנסו ארבעת העוברים למצוקה, שניים מהם נולדו ללא רוח חיים ושניים נוספים נפטרו שעות ספורות לאחר לידתם, עקב סיבוכי פגות. לטענת התובעים, התרשלו הנתבעים בכך שלא ביצעו שלב דילול נוסף לשני עוברים, באמצעותו יכלו וצריכים היו להציל, לכל הפחות, את חייהם של התאומים. מתצהיר ההורים ומעדותם בביהמ"ש, עולה כי אלו לא חשדו שמא התוצאה המצערת קשורה להתנהלות הנתבעים במהלך ההיריון, וכי הדבר "הועלה" לתודעתם באופן אקראי, כאשר התובע, אבי המשפחה, נועץ בעו"ד בנושא אחר. לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של ד"ר ז. לויתן, מיום 20/12/06, לפיה היה על הנתבעים לבצע שלב נוסף של דילול, ובכך לאפשר, בסיכויים גבוהים, סיום הריון בלידת תאומים בריאים.
כבר בפתח כתב ההגנה מטעמם, העלו הנתבעים כטענה מקדמית את בקשתם לדחיית התובענה על הסף, מחמת התיישנות. לדידם, עילת התביעה, ככל שהתגבשה נגדם, הינה ממועד הלידה, היינו 25/12/94, ואילו כתב התביעה הוגש לבית המשפט רק ביום 4/01/07, שתים עשרה שנה לאחר האירוע, וחמש שנים לאחר תום תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.
3.
טענות הצדדים
לטענת התובעים, אמנם חלפו למעלה משבע שנים ממועד אירוע הנזק, אך אין לומר שהתביעה התיישנה, שכן יסודות עוולת הרשלנות, הנטענים במסגרת תביעה דנן, ובפרט - יסוד הקשר הסיבתי (להלן: הקש"ס) - לא התגלו להם אז, אלא אגב ייעוץ משפטי אחר, וכדרך אגב, וזאת שנים אחרי הלידה. לשיטתם, קיומו של קש"ס רפואי-משפטי, או "קצה חוט" כלשהו, הובררו להם באופן סופי ומוחלט בחוות דעתו של ד"ר לויתן, אשר ניתנה להם ביום 20/12/06, ומשכך, על מרוץ ההתיישנות להיספר ממועד זה, שהוא מועד הגילוי הרלוונטי, ולכל הפחות, מיום 1/07/06, מועד התייעצותם עם עוה"ד האמור לעיל.
התובעים צרפו מספר פסקי דין.
ע"א 4208/97
מלברגר אורן נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ וכן
ת.א. 2454/05
עזבון המנוח עוביד עלואן ואח' נ' ביטוח ישיר, בהם נקבע כי תקופת ההתיישנות תחל ביום שבו נודע לניזוק דבר קיומה של פוליסת הביטוח, ובנוסף את
ת.א 17949/00
קרולה כהן נ' קאמד"ב בע"מ ואח', הנוגע למועד גילוי יסוד הקש"ס ביחס להודעת צד ג' בתביעת ליקויי בניה.
לטענת הנתבעים, עילת התביעה התיישנה במועד הגשת כתב התביעה, וזאת לאור חלוף המועד הקבוע בחוק להגשתה, ובהיעדר סיבה מספקת להחלת החריגים להארכתו. לשיטתם, היה על התובעים לפעול כאדם הסביר וליזום פניה מבעוד מועד, במסגרת תקופת ההתיישנות, לרופא או לעו"ד לבירור העובדות שהביאו לתוצאותיה המצערות של הלידה, נשוא דיוננו.
4.
דיון והכרעה
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל, משמצאתי כי התביעה התיישנה, גם אם יוכחו טענותיהם העובדתיות של התובעים בכתב התביעה כנכונות לאחר בירור ושמיעת ראיות.
אין מחלוקת כי מיום קרות הנזק או מועד האירועים הנטענים ועד ליום הגשת התביעה, חלפו כ- 12 שנים.
עילת ההתיישנות מוסדרת הן בחקיקה כללית, המצויה בחוק ההתיישנות התשי"ח- 1958(להלן: החוק), והן בחקיקה ספציפית המצויה, בין היתר, בפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: הפקודה). ההסדר הכללי קובע, בסעיף 5 לחוק, כי תקופת ההתיישנות לגבי תביעות
"בשאינו מקרקעין" הינה שבע שנים, ובסעיף 6, כי תחילת תקופת ההתיישנות הינה
"ביום שבו נולדה עילת התובענה". להסדר זה חריגים, כפי שנראה להלן.
טענות הצדדים מתמקדות ברובד החקיקה המסדיר חריגים לעניין מועד ההתיישנות בתביעות נזיקין, ובפרט - בסעיף 8 לחוק ובסעיף 89(2) לפקודה, בהם נקבעו נסיבות מיוחדות אשר בהתקיימן נדחה מרוץ ההתיישנות, כפי הקבוע שם.
סעיף 8 לחוק, עוסק בהתיישנות שלא מדעת, וקובע כדלקמן:
"נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".
סעיף 89 לפקודה קובע כדלקמן:
"לעניין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שבו נולדה התובענה' הוא אחד מאלה: (1) .... (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
יחסי הגומלין שבין סעיף 8 לחוק לסעיף 89(2) לפקודה, נסקרו בהרחבה ע"י כב' השופט א' ריבלין ב
ע"א 1254/99
אבידור המאירי נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ,פ"ד נד(2)535. שם נקבע, בין היתר, כי סעיף 89(2) לפקודה קובע כלל השעיה מיוחד של התיישנות לגבי גילוי מאוחר של נזק בעילות נזיקין - המתיישן כעבור 10 שנים מיום אירוע הנזק, בעוד שבגילוי מאוחר של יסודות אחרים של עילת התביעה, כגון קש"ס - אותו מסדיר סעיף 8 לחוק, אינו חל החריג, ולפי ההסדר הקבוע שם, מרוץ ההתיישנות בן 7 השנים יחל מהיוודע הקש"ס, או האלמנטים השונים של העוולה, אך מגבלת 10 השנים לא תחול עליו. בגלגולו האחר של פסק דין זה
(ע"א 4114/96, פורסם בפ"ד נב(1)857),הובעה הדעה לפיה נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק מטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה, מאחר והחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה
"מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן", בעוד שהפקודה קובעת מחסום סופי ואחרון להתיישנות תובענות על עוולה שנזקה התגלה, וזאת כעבור 10 שנים מיום אירוע הנזק.
בענייננו, טוענים התובעים לתחולת הסעיפים, ובכך לקיומם של חריגים הדוחים את מרוץ ההתיישנות - ולמעשה מסדירים את הגשת התביעה במועדה. לשיטתם, הם סמכו על הנתבעים וכלל לא חשדו שנפל דופי בפעולתם, עד אשר, בדרך אקראי נועצו בעו"ד שבחן את העניין, ובאמצעות חוות דעת רפואית הובררה להם הרשלנות שהביאה לנזקם הטראגי. את הסיבה לכך, ואת היעדר האפשרות, מבחינתם, לרכוש מידע זה בתוך תקופת ההתיישנות ה"רגילה", הם מבקשים לייחס לאישיותם, רמת השכלתם הנמוכה, תמימותם והסתמכותם הטבעית והמוגברת על רופאי בית החולים, אשר המידע מצוי בידיהם.
מניתוח טענות הצדדים, יריעת המחלוקת והעובדות שתוארו, נראה, כי רכיב העילה אשר גילויו המאוחר יכול לדחות את מרוץ ההתיישנות שלפנינו, אינו הנזק - מות העוברים, מאחר והוא היה גלוי וידוע לתובעים כבר בעת הלידה ולכן אין לסעיף 89(2) מקום בענייננו. אלא - גילוי הקש"ס בין פעולת הנתבעים, או מחדלם, לבין הנזק, הנטענים ע"י התובעים דנן, מביאנו לכלל מסקנה לפיה סעיף 8 לחוק בלבד, הוא שחל במקרה דנן.
שני תנאים מצטברים עומדים ביסודו של סעיף 8 לחוק, לדחיית תחילתה של ההתיישנות. האחד, שנעלמו מהתובעים העובדות המהוות את עילת התובענה. השני, שהדבר נבע מסיבות שאינן תלויות בתובעים ושגם בזהירות סבירה לא יכלו הם למנוע אותן. לפיכך, נותרנו לברר, איפוא, האם עמדו התובעים בנטל המוטל על כתפיהם, להוכיח תחולת החריג הקבוע בסעיף, באמצעות מעבר שתי המשוכות הנ"ל, אם לאו.
התנאי הראשון פחות מהותי, ואף אינו שנוי במחלוקת אמיתית כאן, ונראה כי אין להכביר מילים בדבר אי-גילויין של
"העובדות המהוות את עילת התובענה", ויסוד הקש"ס שנסקר לעיל בהרחבה, וניתן לאמץ גרסת התובעים לעניין זה. אולם, באשר לתנאי השני, אשר במהותו יורד לשורשו של עניין, דומה כי התובעים לא עמדו בו, ולהלן אסביר.