החלטה בערעור מעצרים 1/16

ערעור על החלטה של בית הדין הצבאי המחוזי במחוז שיפוטי חיל האוויר שניתנה בתיקים ח"א (מעצרים) 1/16; ח"א (מעצרים) 2/16; ח"א (מעצרים) 3/16 (אל"ם מאיה הלר – הנשיאה) ביום 1.1.2016. הערעור נמחק.

ה ח ל ט ה

1. התביעה הצבאית ערערה על החלטת בית הדין קמא, בה דחה את בקשתה להאריך את מעצרם הממשי של שלושת המשיבים, בשלושה ימים, לצורכי חקירה, והורה חלף זאת, כי יועברו למעצר פתוח.
2. המשיבים הובאו לדיון המעצר בעניינם ביום שישי, כשהיו נתונים במעצר כ-12 שעות, אחר ששוטרי משטרת ישראל ערכו חיפוש ברכב בו שהו בסמוך לחצות הלילה ביום חמישי, ומצאו חומר החשוד כסם מסוכן, במשקל ברוטו, מצטבר, של 14.5 גרם. מעצרם של המשיבים התבקש לצורך חקירתי, כשמתווה החקירה והפעולות שבדעת החוקרים לבצע, הוצגו לערכאה קמא בדו"ח סודי. בא כוח התביעה ציין במהלך הדיון בבית הדין קמא כי לאור השלב בו נמצאת החקירה "יש חשש לשיבוש שבסופו של דבר מתגבר נוכח שחרורם של החשודים ליחידה אחת". עילת מעצר זו שעניינה שיבוש הליכים לא פורטה בבקשת המעצר הכתובה שהוגשה לבית הדין. הוברר עוד כי המשיבים הובאו לבית הדין קמא בצוותא, בלא שהופרדו עד שעת הדיון בעניינם.
3. אחר שמיעת עדותה של חוקרת המשטרה הצבאית ועיון בחומר החקירה, החליטה הערכאה קמא כי החשודים יועברו, לאלתר, למעצר פתוח. צוין כי היקף החשדות הינו "לשימוש והחזקת סם מסוכן חד פעמי בנסיבות אזרחיות" שאינו מצדיק את מעצרם הסגור. לעניין החשש לשיבוש הליכי חקירה ציין בית הדין קמא כי ניתן יהיה למונעו ב"הבהרה לחשודים כי אם יבצעו פעולות שיבוש חקירה יהיו חשודים בעבירות נוספות", עוד הובהר לחשודים ש"אסור להם ליצור כל קשר עם החשודים האחרים בפרשה זו".
4. משניתנה החלטה זו, ביקשה התביעה את עיכוב כניסתה לתוקף עד מוצאי שבת, כדי לערער עליה. בית הדין קמא ביקש כי הצדדים יבחנו אם ניתן לקיים דיון בערעור במוצאי שבת. עוד טרם שהושלמה הבדיקה, החליט בית הדין קמא, מפאת השעה המאוחרת ביום שישי, שלא לעכב את כניסת ההחלטה בעניין מעצרם של המשיבים, לתוקפה, תוך שהוטעם כי עיכוב כמבוקש יביא לסיכול הבקשה. המשיבים הועברו, אפוא, למעצר פתוח.
5. בדיון בפניי עתרה התביעה למעצרם הממשי של המשיבים. נטען כי ביחס למשיב הראשון חומר הראיות מעלה חשד לשימוש בסם מסוכן אף מעבר לאירוע בו נעצר, וכי לגבי המשיבים כולם מתקיים חשש לשיבוש החקירה המצדיק כשלעצמו, את מעצרם הממשי. התביעה אישרה כי אין בידה ראיות לשיבוש ממשי בו נקטו המשיבים או למעשים מתוכננים שאופיים שיבוש החקירה, אולם טענה כי מאחר שנחקרו בפרשה מספר מעורבים, מתקיים "חשש טבוע" לשיבוש החקירה. לעניין זה הופנתי לבש"פ 11109/03 שקארנה נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 350 (2004) העוסק על-פי הנטען, באותו חשש טבוע.
6. עוד טענה התביעה כי הערכאה קמא נמנעה, שלא מטעם מוצדק, לעכב את כניסת החלטתה בעניין המעצר לתוקפה. צוין כי השיקול שעניינו סיכול ההחלטה אינו אמור להוות נתון רלוונטי עת מתבקש עיכוב כניסת החלטת המעצר לתוקפה.
7. המשיבים עתרו לדחיית הערעור. נטען כי חומר החקירה שהוצג לימד על חשד למעשה שימוש אחד בסם מסוכן, שברגיל, אינו מקים עילה למעצר ממשי, וכי אין מאריכים מעצרו של חשוד "על סמך סיכוי שיתקבלו עוד ראיות". המשיבים סבורים כי החלטת הערכאה קמא מאוזנת, ונטלה בחשבון את "סד הזמנים" בשל קיום הדיון זמן קצר אחרי מעצרם ולפני כניסת השבת, והעובדה כי החקירה טרם הושלמה. לעניין עילת החשש לשיבוש הליכים, צוין, כי התביעה לא הציגה כל ביסוס ראייתי לחשש מסוג זה וכי אין די בעובדה כי בפנינו מספר מעורבים שנחקרים באותו עניין, בכדי לבסס חשש כאמור.
8. אחר שמיעת הערעור, בעקבות הערותיי, חזרה בה התביעה מערעורה לגבי מעצרם של המשיבים, והסכימה כי יוותרו במעצר פתוח. חרף כך התבקשתי להעמיד "הלכה על מכונה" לעניין הימנעות מעיכוב ביצוע החלטת מעצר, בנסיבות שפורטו.

עיכוב החלטה על שחרור ממעצר

9. סעיף 243(ב1) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, קובע כי אם החליט בית הדין שלא להיעתר לבקשת מעצר "והתובע הצבאי הודיע, במעמד מתן ההחלטה, על רצונו לערער עליה... רשאי השופט לצוות על השהיית שחרורו של הנאשם... לתקופה שלא תעלה על 48 שעות; לעניין זה לא יבואו שבתות ומועדים במניין השעות" (השוו סעיף 55 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1966).

על-פי ההלכה הפסוקה

"ראוי לבית משפט של מעצרים לאפשר לערכאת הערעור להעביר את החלטתו תחת שבט ביקורתה, ועליו 'לשקול היטב-היטב' שעה שמסרב הוא לבקשת המדינה לעשות שימוש בסמכות לעכב את החלטתו" (בש"פ 509/12 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 17.4.2012)).

דחיית בקשה לעיכוב שחרור ממעצר מוצדקת למשל,

"בהתקיים טעמים הומניטריים מיוחדים שיש בהם כדי להפוך את הפגיעה הכרוכה במעצר לקשה ופוגענית במיוחד, או כאשר על פני הדברים אין נראית כל עילת מעצר או כאשר התשתית הראייתית נגד הנאשם היא כה חלשה עד כדי היותה מופרכת" (בש"פ 11271/03 מדינת ישראל נ' אלפרון, פ"ד נח(2) 406 (2003)).