החלטה בעניין עיכוב מימוש משכנתא על בית מגורים

עיקרי העובדות והטענות

ביום 17.2.00 שיעבדו המבקשים את בית מגוריהם (חלקה 230 בגוש 7800, רחוב התאנה 50, תל מונד) במשכנתה לטובת המשיב (להלן: " הבנק"), כבטוחה להשבת הלוואה בסכום (קרן) של 450,000 ש"ח (להלן: " ההלוואה"), שנטלו בתם ובעלה (להלן: " ה"ה ג'רבי") מן הבנק. משלא נפרעה ההלוואה, נקט הבנק הליכים למימוש המשכנתה בלשכת ההוצאה לפועל.

המבקשים הגישו תביעה, בין היתר לסעד הצהרתי, בה עתרו להצהיר כי אין לממש את המשכנתה. במסגרת תביעתם עותרים המבקשים לסעד זמני שלפיו יעוכבו הליכי מימוש המשכנתה הננקטים נגדם ע"י הבנק. יוטעם כי מועד פינויים של המבקשים מביתם נקבע ליום 11.5.09.

טענתם המרכזית של המבקשים (הן בתביעתם והן בבקשה דנן) נסמכת על סעיף 6 (א) לחוק הערבות, התשכ"ז - 1967 (להלן: " חוק הערבות"), היינו: הבנק גרם לאי-מילוי החיוב הנערב וגלל כן, אין הוא רשאי לנקוט הליכים למימוש המשכנתה ואין להתיר לו לפנות את המבקשים מביתם, למצער כל עוד טרם הוכרע הסכסוך דנן בפסק דין.

תמצית העובדות הרלוונטיות שבפי המבקשים, היא כדלקמן: הבנק ציין במסמכי ההלוואה כי המבקשים הם לווים יחדיו עם ה"ה ג'רבי. עם זאת, פלוגתא פסוקה (וחלוטה) היא כי המבקשים אינם לווים ומעמדם הוא מעמד של ערבים (ה"פ (שלום נתניה) 121/07 וכן ע"א (מחוזי מרכז) 4097-03-08). ערבותם זו של המבקשים היא רק להלוואה אחת מחמש הלוואות שנטלו ה"ה ג'רבי מן הבנק. והנה, בעוד שהבנק שיעבד במשכנתה את בית מגוריהם של ה"ה ג'רבי כבטוחה להחזר ארבע מחמש ההלוואות, חדל הוא ולא שיעבד את ביתם של ה"ה ג'רבי במשכנתה כבטוחה להחזר ההלוואה הנדונה, והסתפק רק בשעבודו של בית המבקשים במשכנתה כבטוחה להחזר ההלוואה. משלא פרעו ה"ה ג'רבי את חובותיהם לבנק (היינו: את חמש ההלוואות), מחמת התמוטטות עסקיהם בשנת 2004, פעל הבנק למימוש המשכנתה על בית ה"ה ג'רבי. המימוש הביא לכך שהבנק נפרע את מלוא ארבע ההלוואות שהיו מובטחות במשכנתה, ואף נותרה יתרה של 655,000 ש"ח, שהיה בה כדי לכסות אף את ההלוואה הנדונה. ברם, משלא שעבד הבנק במשכנתה את ביתם של ה"ה ג'רבי כבטוחה גם להשבת ההלוואה דנן, שימשה היתרה העודפת (655,000 ש"ח) לפרעון חובות לנושים אחרים (בלתי מובטחים) של ה"ה ג'רבי במסגרת תיקי איחוד שהתנהלו נגדם בהוצל"פ. ממילא, לא זכה הבנק לעדיפות שהייתה ניתנת לו אילו היה בעל משכנתה, כפי שהיה עליו להיות בנסיבות, אלמלא התרשל.

אמנם כן, אף הבנק נמנה עם הנושים הבלתי מובטחים של ה"ה ג'רבי והוא נפרע חלק מן החוב בגין ההלוואה, בהתאם לאופן החלוקה הקבוע בסעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967.

רשלנותו הנטענת של הבנק (המתבטאת באי-שיעבוד ביתם של ה"ה ג'רבי במשכנתה כבטוחה להשבת ההלוואה הנדונה) גרמה לכך שהבנק לא ייפרע את מלוא חובם של ה"ה ג'רבי, וגרמה לכך שהבנק יפעל עתה למימוש המשכנתה הרשומה על בית המבקשים מתוך כוונה להיפרע מתוכו את יתרת חוב ה"ה ג'רבי. כזאת, סבורים המבקשים, אין להתיר. על כל פנים, עד להכרעה בטענותיהם של המבקשים לגופן, סבורים הם כי יש לעכב הליכי המימוש. נוסף על כך טוענים המבקשים כי הבנק לא נהג בהם כפי שיש לנהוג בערבים על פי הוראות פרק ב' לחוק הערבות, והפר את החובות השונות המוטלות עליו ביחס לערבים. על כן, דין ערבותם להיבטל ולעבור מן העולם.

הבנק מתנגד לעיכוב הליכי המימוש. עיקר טענתו היא כי משידעו המבקשים כי צפויים להינקט נגדם הליכי מימוש משכנתה עם דחיית הערעור (ע"א (מחוזי מרכז) 4097-03-08 הנ"ל), ביום 18.2.09, היה עליהם לפעול בזריזות להגשת תביעתם, אולם הם המתינו עד אשר יתקרב מועד הפינוי והגישו את התביעה רק ביום 23.4.09, עת הפינוי נועד להתבצע ביום 11.5.09. בכך חטאו בשיהוי. יתר על כן, המבקשים אינם רשאים להישמע בתביעתם הנוכחית, משלא עתרו לפיצול סעדים בהליך הקודם (ה"פ (שלום נתניה) 121/07).

מסגרת הדיון

בישיבת 4.5.09, השתדלתי להביא את הצדדים לעמק השווה לגוף הסכסוך, והעליתי חרס בידי. ניסיתי להניע הבנק להסכים לעיכוב הליכי המימוש, תוך הותרת סוגיית הבטוחות שבהן יותנה עיכוב המימוש לשיקול דעתי. אף בזאת כשלתי. הבנק לא ביקש לחקור את המצהירים מטעם המבקשים על תצהיריהם. בתום הדיון התרתי לכל אחד מן הפרקליטים להגיש רשימת אסמכתאות לתמיכה בטענותיהם. רשימות אלו אכן הוגשו. בשלה אפוא העת להכריע בבקשה.

השאלות העולות לדיון

מקריאת כתבי בי הדין בתיק הנוכחי, ולאחר לימוד טענותיהם ההדדיות של הצדדים, עלו השאלות העיקריות הבאות:

(א)        האם בפי המבקשים זכות לכאורה במסגרת התביעה העיקרית?

(ב)        האם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים?

(ג)         האם קיימים שיקולים נוספים מכוחם אין להעניק סעד זמני?       

אקדים מסקנה לניתוח ואומר, כי דין הבקשה להתקבל, כפי המפורט להלן.

הזכות לכאורה

הדין החל

 אחד מן התנאים היסודיים הנדרשים ממבקש הסעד הזמני, אם לא הראשון במעלה, הוא קיום זכות לכאורה בפי מבקש הסעד. עליו לשכנע אתבית המשפט " על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה" (ראו תקנה 362 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984; להלן: "תקנות סד"א"). תנאי זה זכה להארה מזוויות שונות בהלכה הפסוקה.