החלטה בנושא זמני שהות

השיח שנוהל במהלך הדיון מעורר חוסר נוחות במובן הזה שהמחלוקות בין הצדדים הן מחלוקות מתחום החיסור בכל הנוגע לזמני השהות; קרי השאלה איזה מן ההורים ישהה פחות זמן עם ילדיו.

תחושה לא מבוטלת של חוסר נוחות מתעוררת כאשר בוחנים את עמדתו של האב במיוחד. שכן בעוד שהאב עתר בכתב התביעה מפורשות לקביעתה של משמורת (מונח שאיננו נוהג עוד) ואחריות הורית משותפים, דומה שעתירה זו ולו לעת הזו מקבלת ביטוי בעיקר להלכה ופחות למעשה.

זאת, עת בפועל עתר האב בכתב התביעה, לצד התביעות לאחריות הורית ולמשמורת משותפים, לקיים זמני שהות מצומצמים עד מאוד בימים קבועים - ימי ב' ו- ה' למשך שלוש שעות אחר הצהרים ובכל סוף שבוע שני מסוף המסגרות החינוכיות ועד שעה וחצי עם צאת השבת; וכך גם בחופשות ובחופש הגדול (ראו סעיפים 41 ו- 42 לכתב התביעה).

כאשר האם שיקפה בדיון את רצונה שהאב ייטול חלק משמעותי יותר ממוסרות האחריות ההורית בדרך שלכל הפחות פעם אחת בשבוע ילונו הקטינים אצלו, באופן אשר יסייע לה מעט להתמודד עם כל הכרוך בניהול שגרת יומם של הקטינים, בהם ילד צעיר עם צרכים מיוחדים, יליד אוקטובר 2020, נאות האב להציע כי הקטינים ילונו אצלו מדי יום ג', תוך שהאם תהא אחראית לפיזור הילדים בבוקר למסגרות אולם עתר שזה יהא יום השהות היחיד במהלך השבוע.

הגם שהאב ביכר תחילה לתלות עתירה זו באילוצי עבודתו (וכבר עתה אבהיר שממילא נימוק זה בהינתן זמני שהות כה מצומצמים איננו יכול להתקבל), הרי שבהמשך דבריו ולשאלת בית המשפט כיצד מתיישבת עמדה זו עם העובדה שממילא בכתב התביעה ביקש לתחום את זמני השהות שלו ל"מערכת שעות" קבועה המחייבת על פניה סיום עבודה מוקדם במשך יומיים בשבוע, השיב בין היתר, שבמצב דברים הכולל לינה, עליו גם לדאוג לפינוי זמן אישי עבורו.

עם כל ההבנה לנקודת המוצא הסובייקטיבית של האב, הרי צדה השני של המטבע עוד מבלי להידרש למכלול הצרכים, הזכויות והאינטרסים של הילדים, הוא הצורך ונקודת מוצא סובייקטיבית של האם, שגם לה יתאפשר זמן קבוע – גם אם לא שוויוני – לדאגה לענייניה האישיים.

מקום בו ממילא יכול היה האב להתחייב בכתב התביעה ליומיים קבועים בהם ידאג לסיום מוקדם של עבודה, אינני מוצא כל הצדקה שלא יצוק תוכן של ממש למונח "אחריות הורית משותפת" עליה עמד בכתב התביעה, ולא בדרך של התגייסות יציבה וקבועה לדאגה לענייניהם השוטפים של ילדיי הצדדים.

נוסף על כך, הרי שכאשר מביאים בחשבון בראש ובראשונה את מכלול הצרכים, האינטרסים והזכויות של ילדים המתמודדים בעצמם עתה עם מציאות חדשה, של חיים בצל פרידת הוריהם, קשה לקבל נקודת מוצא שהילדים עצמם יוותרו בחוסר ודאות באשר לזמנים – המצומצמים גם כך - בהם יפגשו באביהם.

ילדים – בכל גיל- הם אנשים בעלי רצונות, זכויות וצרכים עצמאיים וכאשר מעמידים אלה כנגד אלה את הזכויות והאינטרסים של ילדים אל מול הזכויות והאינטרסים של הוריהם, הנחת היסוד הבסיסית היא שהאינטרסים של הורים על פי רוב יסוגו מפני צרכיהם של ילדיהם.