החלטה בדבר כשירות ראיה וחשש לדעות גזעניות של שוטר

בפני בקשת הנאשם לזכותו על-דרך קבלת טענה של "אין להשיב לאשמה", לפי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לאחר שנמצאה בכיסו סכין בעת שהותו בבניין משרדים בתל-אביב, ביום 26.8.09 .

ביום 11.11.10 מסרה ההגנה את תשובת הנאשם לאישום, לפיה הוא כופר בביצוע העבירה.

נשמעו עדי התביעה והוגשו המוצגים מטעמה.

מראיות התביעה, שבשלב זה איני קובע לגביהן כל קביעה לעניין מהימנות ומשקל, עולה התמונה הבאה:

ביום 26.8.09 אחר הצהריים התקבלה במוקד המשטרה הודעה אנונימית ולפיה "שני חשודים בעלי חזות בני מיעוטים" או "שני חשודים פח"ע (פעילות חבלנית עוינת)"  מסתובבים בבניין של חברת כוח אדם בדרך מנחם בגין 44 בתל-אביב.

ניידת נשלחה למקום, ובה השוטרים רוני קורן וצביקה מגירס. השוטרים מצאו בקומה השניה את שני החשודים - הנאשם וחברו, פנו אליהם וביקשו לברר זהותם. חברו של הנאשם נבדק ע"י השוטר מגירס ומשנמצא כי הינו אזרח ישראלי, שוחרר לענייניו. הנאשם עצמו נבדק ע"י השוטר קורן, שטען שחשדו התעורר עקב התנהגות עצבנית של הנאשם ולכן המשיך לתחקר את הנאשם.

בשלב מסוים, כשהנאשם ניסה שוב ושוב להסתלק מהמקום על-אף הוראות השוטר, הודיע לו קורן כי הוא מעוכב, אך הנאשם המשיך בניסיונותיו ללכת. השוטר קורן ביקש מהנאשם שיוציא את תכולת כיסיו, והנאשם הוציא את התכולה - אך הסתבר שבאופן חלקי בלבד.

בשלב זה הבחין השוטר מגירס בבליטה בכיס מכנסיו של החשוד, שלח ידו ושלף מהכיס את הסכין שבנדון.

יצוין - לשם העניין אם-גם מעבר לנדרש - כי בדיעבד הסתבר שהנאשם וחברו הגיעו לאותו בניין כדי לסדר ענייני שכר בחברה עבורה ביצעו עבודה ושמשרדיה נמצאים באותו בניין. החברה היא חברת אחים שגראוי (1989) בע"מ, חברה קבלנית ידועה המצויה בבעלותה של משפחה ערבית.

לאחר תום הבאת ראיות התביעה, הגישה ההגנה טיעוניה בכתב, וביקשה לזכות את הנאשם כבר בשלב זה, שכן לא הוכח אפילו לכאורה כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו. בקשה זו תידון עתה.

ואלו עיקרי טענות ההגנה :

הסכין, היא הראיה החפצית בתיק, הושגה על-ידי המשטרה שלא כדין, ויש אפוא לפסלה מלשמש מוצג, בהתאם לכללי הפסילה הפסיקתית שנקבעו כהלכה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התוצ"ר (2006).

הפסול שנפל בפעולת השוטרים נוגע לטיבו של "היסוד הסביר לחשד" שנדרש שיתגבש בהכרתו של שוטר, כתנאי להפעלת סמכותו לעיכוב ולחיפוש, לפי סעיפים 29 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נ"ח], תשכ"ט-1969 ו-67(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996.

במקרה דנן, לא היה כל יסוד סביר לחשד נגד הנאשם (וחברו) שהצדיק חיפוש ועיכוב -

הנתון היחיד שהוביל להפניית ניידת למקום, תשאול החשודים ובדיקת זהותם, עיכובו של החשוד והחיפוש שנעשה בכליו ועל גופו היה זהותו האתנית-לאומית, ובקיצור נוקב:

השוטרים נטפלו לנאשם אך ורק כיון שהוא ערבי, ורק נתון זה עורר בליבם "חשד", שאינו יכול להיחשב כחשד שיסודו סביר בדין הישראלי, לפי עקרונות היסוד השולטים בו.

לא זו בלבד שבין עקרונות היסוד של שיטתנו מצויים ערכי השוויון ואיסור האפליה, הרי אפליה מטעמי מוצא - אפליה גזעית - הינה מסוגי האפליה החמורים והבלתי-נסבלים ביותר.

כיון שכך, הסכין שנתפסה באמצעות חיפוש שבבסיסו אפיון לאומי-גזעי בלבד, פסולה מלשמש ראיה, פסלות ללא תקנה בשל חומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ובערכי היסוד של המשפט.