החלטה בבקשת רשות ערעור לסילוק תביעה לפירוק שיתוף בדירה ולאיזון משאבים ובעניין סמכות בית המשפט

1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ. זיתוני) בתלה"מ 40413-08-20 מיום 23.11.2020, אשר דחה את בקשת המבקשת לסילוק תביעת המשיב כנגדה לפירוק שיתוף בדירה ולאיזון המשאבים עד למועד 06/2010 – מועד הגירושין הראשונים של הצדדים, וזאת מחמת מעשה בית דין (להלן: "ההחלטה").

2. טרם פנייה לטענות המבקשת, אפרט בתמציתיות את העובדות והנסיבות הרלבנטיות לבקשה, לרבות השתלשלות העניינים לפני בית משפט קמא:

הצדדים, נישאו זל"ז בשנת 2004 או בשנת 2005 (כך על פי כתבי הטענות), ומקשר הנישואין נולדו להם שלושה ילדים בין השנים 2006 עד 2009. בעקבות סכסוך שפקד את חיי הנישואין, ערכו הצדדים הסכם גירושין, בסיועו של בית הדין הרבני, וזה אושר שם ביום 8.6.2010, בו הסדירו את סוגיית המשמורת, זמני השהות, מזונות ילדים, וכן יחסי הממון וסוגיות רכושיות, כך למשל תשלום של 100,000 ₪ בו תישא המבקשת לטובת המשיב (להלן: "הסכם הגירושין").

הצדדים התגרשו זה מזו ביום 1.8.2010 במהלכו נמסר הגט והונפקה לצדדים תעודת גירושין. אלא שבסמוך לאחר מכן חזרו הצדדים לחיות יחד ונישאו בשנית באותה שנה. חיי הזוגיות בעקבות הנישואין השניים נמשכו עד ל-6/2020 מועד בו נפרדו הצדדים והמבקשת הגישה תביעת גירושין כרוכה לבית הדין הרבני בעניין כתובה, משמורת ומזונות קטינים.

            בית הדין הרבני קבע בהחלטה מיום 17.5.2020, כי אין לשחרר למשיב תעודת גירושין והורה על עיכוב נישואין לשני הצדדים.

            בהמשך, וביום 19.8.2020, הגיש המשיב לבית משפט קמא תביעה רכושית בתלה"מ 40413-08-20 במסגרתה ביקש לאזן את משאבי בני הזוג אשר נצברו במהלך 16 שנות נישואין. במסגרת אותה תביעה, ציין המשיב כי בני הזוג נישאו מחדש בשנת 2010 אך לא ציין כי ערכו באותה שנה הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני (להלן: "התביעה הרכושית").

2. בתגובה לתביעה הרכושית עתרה המבקשת לסילוקה על הסף, ככל שהיא מתייחסת לתקופת הנישואין הראשונה. לטענתה, הסכם הגירושין סתם את הגולל על טענות רכושיות המתייחסות לתקופה שקדמה לו (תקופת הנישואין הראשונה), ואלו מוצו בפסק הדין של בית הדין הרבני שאישר את הסכם הגירושין. עוד טענה כי יש לדחות את טענות המשיב לפיהן ביטלו הצדדים בהתנהגותם את חלקו של הסכם הגירושין העוסק בפן הרכושי והממוני, וכי הסמכות לדון בטענות מסוג זה, מסורה לערכאה אשר אישרה את הסכם הגירושין – התניות הממוניות, בית הדין במקרה דנן, וכי זה קנה סמכות נמשכת לשוב ולדון בבקשה לביטולו של ההסכם.

            בתשובתו לבקשה לסילוק על הסף, טען המשיב, כי הצדדים ביטלו דרך התנהגותם את הסכם הגירושין תוך שהוא מונה ומפנה לאותן הוראות ותניות בהסכם הגירושין שכלל לא קוימו במהלך השנים, ללמדך כי הצדדים ביקשו לבטלו. כך למשל, טען כי מזונות לא שולמו כלל על פיו, וכי המבקשת לא העבירה לידיו את הסך של 100,000 ₪ כמתחייב על פי הוראותיו. עוד טען המשיב, כי אין ממש בעתירת המבקשת לסילוק תביעתו הרכושית, שהרי היא נשענת על הטיעון של סופיות הדיון על בסיס הסכם הגירושין, בעוד היא ממשיכה ומגישה במקביל תביעת גירושין כרוכה במסגרתה עתרה מלפני בית הדין הרבני לשנות מאותן קביעות בהסכם הגירושין, בכל הנוגע למזונות ולמשמורת הילדים. כך גם כרכה לאותה תביעה בבית הדין דרישתה לכתובתה, אף שבהסכם הגירושין ויתרה היא עליה.

            המבקשת הגיבה לתשובת המשיב, טענה כי יש לראות בתשובה הרחבת חזית אסורה מצד המשיב שעה שהלה טען לראשונה לבטלות הסכם הגירושין מחמת התנהגות, ולשיטתה, מקומה של טענה זו להתברר בבית הדין הרבני שאישר את ההסכם והוא היחיד המוסמך לקבוע את בטלותו. עוד בתגובתה לתשובה העלתה טענות נוספות שלא מצאתי להתעכב עליהן, הואיל ואינן רלוונטיות להכרעה.