החלטה 7477/14

א.        ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' אבו טהה) במ"ת 61914-07-14 מיום 22.10.14, במסגרתה נקבע כי העוררים ישהו במעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

רקע והליכים קודמים

ב.        ביום 31.7.14 הוגש כתב אישום כנגד שני העוררים, קטינים – העורר 1 יליד 14.3.97 והעורר 2 יליד 17.9.97, ועוד קטין אחר (להלן הנאשם העיקרי) בהם יוחסו לשלושתם העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע – לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן החוק); החזקת סכין שלא כדין – לפי סעיף 186 לחוק ; ושיבוש מהלכי משפט – לפי סעיף 244 לחוק. כן, הואשם הנאשם העיקרי בעבירת הריגה – עבירה לפי סעיף 298 לחוק. על פי המפורט בכתב האישום, ביום 13.7.14 היו העוררים והנאשם העיקרי במסיבה במועדון "ריפלקס" באילת, שם הוכו שניים מהם על ידי אחרים בשל נסיונם להרחיב את מעגל הריקודים. משכך אירע, קשרו העוררים והנאשם העיקרי קשר לביצוע פשע, לפיו ידקרו בסכינים אותם אנשים אשר היכום. לשם כך חזרו השלושה לחדר המלון בו שהו, החליפו בגדים, הצטיידו בסכינים ושבו למועדון לשם מימוש תכניתם. משהגיעו למועדון, התפתחה ביניהם ובין דותן אברו (להלן אברו, ע"ה) קטטה ובמסגרת בריחתם מזירת האירוע, משהשיג אברו את הנאשם העיקרי, הסתובב אליו האחרון ודקרו מספר פעמים, דקירות שבסופו של דבר הובילו למותו. לאחר האירוע, כדי להסתיר את מעורבותם, זרקו השלושה את הסכינים שהיו ברשותם (שניים מהם זרקו את הסכינים דרך חלון חדר המלון בו שהו, ואחד מהם זרק את הסכין במקום אחר שאינו נודע).

ג.        עם הגשת כתב האישום הוגשה כנגד העוררים והנאשם העיקרי גם בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים; זאת – לאחר שהשלושה נעצרו ב-17.7.14 ומעצרם הוארך בפקודת בית המשפט עד ל-31.7.14. בבקשה נטען, כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות המיוחסות לשלושה בכתב האישום, וביניהן: הודאת משיב 1 באשר לביצוע הדקירה תוך העלאת טענה של הגנה עצמית; עדויות עדי ראיה ביחס להחזקת הסכינים על ידי השלושה; שקרי השלושה בחקירותיהם; ומציאת שני סכינים מתחת לחלון חדרם. עוד טענה המדינה כי יש כנגד העוררים והנאשם העיקרי עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, קרי, "קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה"; זאת בשל בחירתם של השלושה לנקוט בצעדים אלימים ביותר בשל דבר של מה בכך. עוד הוסיפה המדינה כי נגד השלושה גם קמה עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(א), שעניינו כי "קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת"; זאת – נוכח הצעדים שנקטו לשם הסוואתם במהלך האירוע ולהעלמת ראיות לאחר האירוע. 

ד.        בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.10.14 נקבע, כי אין לשחרר את העוררים לחלופת מעצר בבית הוריהם, בנימוק, שאין בכך כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מהם לשלום הציבור ובטחונו, ואת החשש פן ינצלו את שחרורם לשם שיבוש מהלכי חקירה. בית המשפט ציין, כי התסקירים שהוגשו לעניינם של העוררים מצביעים על מסוכנות המצריכה חלופת מעצר שתצליח לספק מענה טיפולי לצרכיהם; נוכח זאת, הביע צער על כך שהעוררים מסרבים לחלופת מעצר מוסדית.

הערר והדיון

ה.        כלפי החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר הנוכחי. ביחס לעורר 1  נטען כי למעט רישום שהסתיים ללא הרשעה בעבירות של תקיפה ואיומים, ולמעט מספר תיקים שנפתחו בעניינו ונסגרו, מדובר בקטין ללא עבר פלילי. כן, נטען כי סירובו להשתלב בחלופת מעצר מוסדית נובע מתסכול מצטבר עקב הזמן הרב שחלף עד לעריכת האבחון הפסיכולוגי בשירות המבחן, זמן בו שהה בין כתלי הכלא. עוד צוין כי שירות המבחן לא בחן חלופת מעצר אחרת מלבד הוסטל אחד, ולכן טעה בית המשפט קמא משקבע כי שירות המבחן שלל חלופת מעצר בבית ההורים. לבסוף, נטען כי חלקו של העורר 1 באירוע נשוא כתב האישום, קטן – ולכן גם אם לבסוף יורשע, עלול להיוצר מצב בו העונש שיקבל יהא קצר מן הזמן בו הוא נתון במעצר זה מכבר. אף ביחס לעורר 2 נטען כי מדובר בקטין ללא עבר פלילי, וכי הזמן הרב שנמשכה בחינתה של חלופת המעצר תיסכל אותו, וגרם לו לחוסר אמון במערכת, שהתבטא בין היתר בסירוב לשתף פעולה עם חלופת מעצר מוסדית. לבסוף, נטען כי חלקו של העורר 2 בפרשה הוא הקטן ביותר, שכן למעט הגעתו למקום, אין ראיות אחרות הקושרות אותו לפעולה באירוע. בשל כך, נטען כי אינו מגלה מסוכנות מיוחדת שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר בבית הוריו. לסיכום נטען ביחס לשני העוררים כי בהיותם קטינים, מעצר אמור להיות האמצעי האחרון בו יש לנקוט, וכי כחלוף הזמן הפך מעצר העוררים לא מידתי, נוכח נסיבותיהם האישיות ונסיבות ביצוע העבירות המיוחסות להם.

ו.        בדיון הטעים בא כוח העוררים, כי לאירוע הטרגי של מות הקרבן אין העוררים קשורים. במיוחד הדגיש את הימשכותו של תהליך הכנת התסקירים – שלושה וחצי חודשים – והנה מצויים העוררים עתה בחודש חמישי למעצרם, תוך שאין, כנטען, ליווי מסודר לתיק מצד הפרקליטות – והם מתחננים לסיום התיק. לשיטתם משמדובר בעבירה של קשירת קשר אין למצוא תקדים למעצר עד תום ההליכים. אכן – נטען – התיק מיוסד על חזרת העוררים למלון והבאת הסכינים, אך הדבר יצא מפרופורציה, מה גם שתפקודם במעצר חיובי ומעצר בית אצל הוריהם הנורמטיביים הוא פתרון ראוי.

ז.        מטעם המדינה נטען כי הגם שהעוררים אינם מואשמים בהריגה ועבירותיהם אינן ברף הגבוה, מדובר בתכנית עבריינית מטרידה; תסקירי שירות המבחן אמנם נמשכו לאורך זמן מסוים בשל האבחון הפסיכולוגי, אך חלופה מוסדית הוצעה בשל גישתם של העוררים לעבירות וגורמי הסיכון; לעורר 1 מיוחסת הערצת דמויות עברייניות, לעורר 2 מיוחסת באבחון רמת סיכון גבוהה.