החלטה 6764/14

           לפני בקשה להארכת מעצרו של המשיב 2 (להלן: המשיב) בתשעים ימים לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) החל מיום 24.10.2014 או עד למתן פסק דין בעניינו בת"פ 55669-10-13 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם מבין המועדים.

כתב האישום

1.        כתב האישום מייחס למשיב עבירות של הריגה לפי סעיף 298 בנסיבות סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 בנסיבות סעיף 29 לחוק; וכן עבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) בנסיבות סעיף 29 לחוק.

           עובדות כתב האישום והפרשה המתוארת בו פורטו בהרחבה בהחלטותי בבש"פ 6767/14 מדינת ישראל נ' פלוני, סעיף 1 (13.10.2014) (להלן: עניין פלוני) ובבש"פ 6681/14 מדינת ישראל נ' מעבאדה, פסקאות 3-1 (21.10.2014) (להלן: עניין מעבאדה). בתמצית אציין כי חבורת אנשים, ביניהם שניים מאחיו של המשיב, קשרו קשר במטרה לפרק ולגנוב מחפרים מאתר בניה. חלק מהקושרים הגיעו לאתר הבניה אך שבו על עקבותיהם כשהבחינו בשומרים. למחרת הגיעו הקושרים פעם נוספת לאתר הבניה והפעם הגיעו לחניית המחפרים וגנבו חלקי מחשב בשווי עשרות אלפי שקלים. לאחר מכן קשרו חלק מהקושרים קשר לחזור לאזור חניית המחפרים ולירות בשומרים. בשלב זה הצטרף לקושרים גם המשיב. בהתאם הגיעו המשיב ושלושה אחרים לאזור עמדת השמירה שבאתר הבניה, שם ישנו שניים מהשומרים ברכבם. הארבעה ניפצו את חלונות הרכב באמצעות מקלות ואבנים. אחד מהם התקרב לדלת הנהג וירה לעבר השומרים מספר כדורים. כתוצאה מן הירי נהרג אחד השומרים והאחר נפצע ונחבל ונגרמו לו פצעי ירי בירך שמאל, ירך ימין, בפרינאום ובעכוז שמאל.

2.        יצוין כי כתב האישום בעניינו של המשיב מתייחס לשלושה נאשמים נוספים, ובמקביל לכתב אישום זה הוגש כתב אישום נוסף המופנה כנגד המעורבים האחרים בפרשה.

הליכי המעצר

3.       בד ובד עם הגשת כתב האישום עתרה המבקשת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים. בהחלטתו מיום 19.1.2014 קבע בית המשפט המחוזי (השופט י' ליפשיץ) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב במעשים המיוחסים לו וכי קיימת עילה למעצרו. אמנם, בית המשפט קבע כי אין קיימות ראיות לכאורה המוכיחות ברמה מספקת כי המשיב ידע כי הנאשם אשר החזיק באקדח מתכוון לעשות בו שימוש. אולם, חרף מסקנה זו קבע בית המשפט כי המשיב היה קשור לאירוע בו מצא המנוח את מותו ובו נפגע המתלונן השני, וכי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, לכל הפחות, בעבירת אלימות קשה. בית המשפט המשיך וציין כי למשיב אין עבר פלילי וקבע כי בשלב זה ראוי להפנותו לשירות המבחן לשם עריכת תסקיר אשר יבחן את האפשרות לשחררו לחלופת מעצר.

4.       בתסקיר אשר נערך בעניינו של המשיב התקשה שירות המבחן להעריך את רמת הסיכון הנשקפת ממנו, וזאת לנוכח תפקודו היציב והאחראי במסגרת בית הספר והעבודה מחד, והחומרה היתרה הטמונה בעבירות בהן הואשם, מאידך. שירות המבחן אף נמנע מלהעריך האם יש בחלופת המעצר המוצעת כדי להפחית ממסוכנותו של המשיב, וזאת, בין היתר, נוכח קרבתה של חלופת המעצר המוצעת למגורי משפחות הנפגעים. שירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרור המשיב לחלופת מעצר. למסקנות דומות הגיע שירות המבחן גם בתסקיר משלים אשר ערך בעניינו של המשיב.

5.       ביום 20.3.2014 קבע בית המשפט המחוזי כי אין לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. בית המשפט ציין כי לוּ מסוכנות המשיב הייתה העילה היחידה למעצרו, ייתכן שהיה מורה על שחרורו. אולם, לנוכח החשש מפני שיבוש הליכי המשפט בדרך של השפעת המשיב על עדי תביעה, הורה בית המשפט על מעצר המשיב עד לשמיעת עדויות שלושה מן העדים המרכזיים בתיק. לאחר מועד זה הגיש המשיב מספר בקשות בהן עתר לשחרורו לחלופת מעצר. בית המשפט דחה בקשות אלה ובהחלטתו האחרונה אשר ניתנה ביום 15.7.2014 קבע כי נוכח העובדה כי אחד מעדי התביעה אשר נזכרו בהחלטה מיום 20.3.2014 טרם העיד, לא בשלה העת לשקול את שחרורו של המשיב.