החלטה 5451/14

1.        בפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 7.8.2014 (מ"ת 53139-01-14, השופטת ש' בן שלמה). בהחלטתו דחה בית המשפט המחוזי בקשה של העורר שהוגדרה על ידו כבקשה "לשחרורו ממעצר בהיותו נתון במעצר מזה שישה חודשים".

רקע והליכים קודמים

2.        עיקרי העובדות הרלוונטיות לכתב האישום שהוגש נגד העורר פורטו בהחלטתי מיום 13.2.2014 (בש"פ  942/14), ועל כן יובאו להלן אך בתמצית. כאמור שם, כנגד העורר ונאשם נוסף הוגש ביום 27.1.2014 כתב אישום לבית המשפט המחוזי, שתוקן בהמשך במסגרת הסדר טיעון. כתב האישום המתוקן מייחס לעורר עבירה של אינוס קטינה שטרם מלאו לה ארבע עשרה תוך ניצול מצב (לפי סעיף 345(א)(3), סעיף 345(א)(4) וסעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)).

3.        על פי המתואר בכתב האישום, בתאריך 18.1.2014 בשעת לילה, בילתה המתלוננת, קטינה שטרם מלאו לה 14, בבית חברתה ושתתה משקאות אלכוהוליים, עד כדי אובדן חושים. בסופו של אותו לילה, לפנות בוקר של יום המחרת, העורר, שהיה באותה עת עדיין קטין (בהיותו יליד מרץ 1996) והנאשם הנוסף (שיכונו יחדיו להלן: הנאשמים) הגיעו למקום ברכבם ועצרו בסמוך לבית החברה. המתלוננת שוחחה עם העורר, שאותו לא הכירה קודם לכן ואף נכנסה לרכבו. חברתה ניסתה להוציאה מהרכב ובתוך כך גם דפקה על דלתותיו. בשלב זה, העורר איים עליה לחדול מכך פן יכה אותה. או אז המשיכו הנאשמים בנסיעה לסוף הרחוב כשהמתלוננת ברכבם. המתלוננת סיפרה לנאשמים כי היא בת ארבע עשרה, וציינה כי היא "מסטולה". בשלב זה ניגש העורר למושב האחורי של הרכב, נשכב מעל המתלוננת, הפשיל את בגדיהם וניסה להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, בעוד המתלוננת צועקת: "די די מה אתם עושים לי". בשלב זה, החל הנאשם הנוסף לצלם את המתרחש בטלפון הנייד שברשותו. לבסוף, הצליח העורר להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה של המתלוננת והגיע לסיפוקו, בעוד המתלוננת שרויה בערפול הכרה. במקביל, נגע הנאשם הנוסף בחזה ובבטנה של המתלוננת לשם גירוי מיני ותוך ניצול מצבה. לאחר שהמתלוננת הבחינה במצב הדברים, היא יצאה מהרכב, וכאשר הבחינה בתחתוניה המושלכים מחוצה לו היא החלה לצעוק "מה עשיתם לי". הנאשמים מצידם נמלטו מהמקום והותירו את המתלוננת נסערת ובוכייה. מיד לאחר האירוע הורה העורר לנאשם הנוסף למחוק את התמונות והסרטונים שצילם בטלפון הנייד שברשותו.

4.        עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה מטעם המשיבה למעצרם של העורר והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים נגדם. לצורך הדיון בבקשה זו הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר מבחן. בהחלטתי האמורה מיום 13.2.2014 דחיתי ערר שהוגש על החלטה להאריך את מעצרו של העורר עד להגשתו של תסקיר משלים לצורך קבלת החלטה בבקשה לעוצרו עד תום ההליכים.

5.        ביום 24.2.2014, לאחר שהוגשו שני תסקירי מבחן בעניינו של העורר, קבע בית המשפט המחוזי (השופטת ד' מרשק-מרום) כי אין מחלוקת לגבי קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של העורר. מאחר שתסקיר המבחן האחרון שהוגש בעניינו של העורר המליץ על כך שהוא יועבר לראיון היכרות בהוסטל "שיטה", הורה בית המשפט המחוזי כי העורר יופנה לבחינתה של חלופת מעצר בהוסטל זה. לאחר קיום הראיון, המליץ שירות המבחן להעביר את העורר לחלופת מעצר בהוסטל, וביום 3.3.2014 ניתנה החלטה שהורתה כי לקראת קליטתו בחלופת מעצר זו ישהה העורר במעצר בית מלא בבית הוריו למשך כעשרה ימים, כך שייקלט בהוסטל משם. במהלך חודש מרץ 2014, נקלט העורר בהוסטל, אך לאחר מספר ימים של שהות במקום ברח ממנו, ובהמשך אף ברח מהמשטרה עת נתפס נוהג ברכבו. בשלב זה הוא נעצר מחדש.

6.        בעקבות התפתחויות אלו הגישה המשיבה בקשה לעיון חוזר. ביום 1.4.2014 קבע בית המשפט המחוזי (השופטת ד' מרשק-מרום) שנוכח התנהלות העורר ברי כי לא ניתן ליתן בו אמון וכי אין מקום להזמין בעניינו תסקיר נוסף, שכן לא נראה שקיימת חלופת מעצר ראויה עבורו – ועל כן הורה על מעצרו עד תום ההליכים.

7.        בשלב זה, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר שבה הוא חזר ועמד על בקשתו כי יישלח לקבלת תסקיר, תוך שהוא עומד על כך שהנאשם הנוסף בפרשה הועבר לחלופת מעצר. ביום 24.4.2014 דחה בית המשפט המחוזי (השופט א' פורג) את הבקשה לעיון חוזר וקבע כי קיימים הבדלים משמעותיים בין העורר לנאשם בנוסף, הן מהיבט חלקם בפרשה והן מהיבט פערי הגילאים ביניהם.