החלטה 4231-13

השופט א' רובינשטיין:

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא דרורי) מיום 6.5.13 בעמל"ע 4393-09-12 ובעמל"ע 37443-09-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין אמסטר, אב"ד, בר טל ודרור) מיום 31.7.12 בבד"א 58/12, והתקבל ערעורה של המשיבה על פסק דין זה באופן שעונשו של המבקש הועמד על שש שנות השעיה בפועל חלף שנה אחת. הבקשה נסבה מיסודה על חומרת עונשו של המבקש.

רקע

ב.        ואלה עיקרי העובדות, העולות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי: כנגד המבקש הוגש לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו כתב קובלנה (בד"מ 133/09), המייחס לו שורה ארוכה של מעשים וביטויים קשים, הן בכתב והן בעל פה, אשר נוגעים לעניינים שונים שבהם פעל המבקש. בין היתר נטען, כי במסגרת הליכים הנוגעים לבוררות שקיימה חברה שבשליטתו ובניהולו של המבקש, יצאו מפרי עטו של המבקש ביטויים דוגמת "בני בליעל" שהופנה למשרד עורכי דין אחר, "בגלל חוסר הנאמנות, הרשעות, הטמטום שגילית", "רד לי מהתחת" ו"נראה כי השגעון שפגע באשתך פגע גם בך" שהופנו לבורר, וכיוצא באלה פנינים. כן יוחסו למבקש קבלת פסק דין במרמה, ניסיון להבריח רכוש מעוקל, התנהגות בלתי הולמת ועוד. עוד נטען, כי גם במסגרת הליך בהוצאה לפועל, שבו ייצג את החייב באותו הליך, התבטא כלפי עורכת הדין שייצגה את הזוכה בביטויים כגון "שקרנית", "גנבת" ו"מוצצת דם". כתב הקובלנה ייחס למבקש שורה של עבירות, בראש וראשונה פגיעה בכבוד המקצוע.

ג.        ביום 3.6.12 הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי (עורכי הדין בן ארי, אב"ד, אבירם ויקר) את המבקש בכל המיוחס לו בכתב הקובלנה. נאמר, כי הביטויים בהם השתמש המבקש – מקומם לא יכירם בקרב הנושאים את התואר עורך דין. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי לא היתה הצדקה להתבטאויותיו של המבקש, ודחה את טענתו כי מדובר במעידה חד פעמית. בית הדין ציין, כי לא התרשם שהמבקש הפנים את חומרת הדברים, והוא לא הביע חרטה על מעשיו. נאמר, כי גם במסגרת ההליך בבית הדין התבטא המבקש באופן שאינו ראוי, הן כלפי באי כוח הקובל והן כלפי בית הדין עצמו. המבקש הורשע באישום השני על יסוד עדותה של המתלוננת. בסופו של יום הורשע המבקש בעבירות של היעדר יחס של כבוד למקצוע ופגיעה בכבוד בית המשפט; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין; העלאת טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון; אי מתן עזרה לבית המשפט לעשות משפט; התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד במסירת טיעונים בבית משפט; והתנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע.

ד.        בגזר דין מיום 25.10.11 הטיל בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש שלוש שנות השעיה בפועל, החל מיום 15.6.12; שלוש שנות השעיה על תנאי; ותשלום הוצאות בסך 4,000 ש"ח.

ה.        המבקש עירער לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 58/12). בפסק דינו מיום 31.7.12 דחה בית הדין המשמעתי הארצי (עורכי הדין אמסטר, אב"ד, בר טל ודרור) את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית הדין המחוזי, ונעתר חלקית לערעורו על גזר הדין. נקבע, כי המבקש ירצה עונש השעיה בפועל בן שנים עשר חודשים החל מיום 15.9.12, ועונש השעיה על תנאי בן שנים עשר חודשים נוספים. בית הדין הארצי דחה על הסף את ערעורה של הלשכה על גזר דינו של בית הדין המחוזי (בד"א 68/12) מחמת איחור בהגשתו. 

ו.        המבקש עירער לבית המשפט המחוזי על הרשעתו ועל חומרת העונש שהוטל עליו (עמל"ע 4393-09-12), ומנגד הגישו המשיבים 3-2 ערעור על קולת העונש (עמל"ע 37443-09-12). בפסק דין מיום 6.5.13 (מפי סגן הנשיא דרורי) נדחה ערעורו של המבקש, והתקבל ערעורם של המשיבים. בפסק הדין נאמר, כי "לבית המשפט קיימת הסמכות, להטיל עונש חמור יותר, מאשר זה אשר התבקש על-ידי הלשכה, בין אם בשוגג ובין אם מסיבה אחרת" (פסקה 178), וכי אין קיימת "חובה חקיקתית המוטלת על בית המשפט לקבל את עמדת התביעה" באשר לענישה (פסקה 167). בית המשפט המחוזי ציין, כי מתחילה ראוי היה לגזור על המבקש עונש השעיה לצמיתות, אולם נוכח ההלכה כי ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם, אין מקום לעשות כן בגדר הערעור. לאחר בחינתם של השיקולים השונים – בראש וראשונה סירובו של המבקש להתנצל, סירוב שזקף בית המשפט המחוזי במלוא החומרה לחובתו – הוטלו על המבקש שש שנות השעיה בפועל ושנתיים השעיה על תנאי. ביום 2.6.13 דחה בית המשפט המחוזי את פנייתו של המבקש לעיכוב ביצוע.

הבקשה

ז.        מכאן בקשת רשות הערעור מיום 13.6.13, בה נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בהטילו על המבקש עונש השעיה כולל בן שמונה שנים. נטען, כי עונש זה אינו סביר. נטענו גם טענות נוספות, ובהן באשר לחוסר סמכות.