החלטה 2175/14

  לפניי בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31(א)(2) וסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט).

העובדות וההליכים

1. ביום 29.5.1996 נורתה שרית סויסה ז"ל, צעירה כבת 20 (להלן: המנוחה) למוות. הירי בוצע מאקדחו של בעלה, יריב סויסה (להלן: המבקש). המבקש והמנוחה שהו לבדם מאחרי דלת נעולה בחדרם שבבית הוריו של המבקש ושם היה הירי. אחיו של המבקש העיד כי חלפו כשתי דקות מרגע הישמע הירייה ועד שהמבקש פתח את דלת החדר הנעולה, שעליה התדפקו בני משפחתו של המבקש. לפי עדותה של אמו של המבקש, לירי קדמה מריבה קשה בין בני הזוג. המבקש, מצדו, מסר שלל גרסאות באשר להשתלשלות האירועים שהובילה למותה של המנוחה. בין היתר, טען המבקש כי מותה של המנוחה נגרם עקב ניסיונה לשים קץ לחייה.

2. המבקש הואשם בבית המשפט המחוזי בנצרת ברצח המנוחה, וכן בביצוע עבירות תקיפה ואיומים כלפיה וכלפי בני משפחתה בחודשים שקדמו למותה (ת"פ 84/96). המחלוקת העיקרית שנדונה בבית המשפט המחוזי הייתה אם המבקש ירה במנוחה בכוונה תחילה לגרום למותה, או שמא המנוחה התאבדה.

3. לפי ממצאיו של בית המשפט המחוזי, המבקש והמנוחה נישאו ביום 21.9.1995, והתגוררו בחדר בדירת הוריו של המבקש בגבעת המורה, עפולה. המנוחה הביעה מעת לעת את רצונה להתגרש מהמבקש, ובתקופה של כחודשיים לפני הירצחה עברה להתגורר בבית הוריה שבמגדל-העמק. במהלך תקופת הנישואין, נהג המבקש באלימות קשה כלפי המנוחה, בין היתר על רקע רצונה להתגרש ממנו. באותה תקופה, איים המבקש על המנוחה באמצעות אקדח שהחזיק ברשותו מתוקף עבודתו כמאבטח, ואמר לה "בחיים לא תקבלי גט" וכן איים שיהרוג אותה קודם שייתן לה גט. בהזדמנות אחרת, שהו המנוחה ואחותה במסעדת "דני" בעפולה, שבה שתיהן עבדו. כאשר המבקש הגיע למקום, המנוחה הביעה בפניו את רצונה להתגרש ממנו. בתגובה, משך המבקש בשערותיה של המנוחה, הכה אותה בראשה וסטר לה. אחותה של המנוחה התערבה באמרה שבכוונתה להזעיק משטרה. המבקש שלף בתגובה את אקדחו, וכיוונו לעבר אחותה של המנוחה. המנוחה ניסתה למנוע מהמבקש מלירות באחותה, והיא הצליחה להימלט מן המקום. אז גרר המבקש את המנוחה בשערות ראשה אל עבר רכבו שעמד מחוץ למסעדה.

4. כשלושה חודשים לפני מותה של המנוחה, החל המבקש לנהל רומן עם חיילת בשם נורית אוחנה (להלן: נורית). בתחילה הציג המבקש את עצמו בפני נורית כרווק. בהמשך, לאחר שנודע לנורית שהמבקש נשוי, הסביר לה המבקש שבכוונתו להתגרש מהמנוחה, ובהמשך אמר לה שאכן התגרש. המנוחה גילתה על יחסיהם של המבקש ונורית. בשעות אחר הצהריים של יום 28.5.1996 שוחחה המנוחה עם נורית בטלפון, ובמהלך שיחה זו התוודתה נורית על קשריה עם המבקש. אירוע זה חיזק את רצונה של המנוחה להתגרש מהמבקש. משנודע למבקש על השיחה, הוא טלפן לנורית ואיים עליה. בהמשך התקשר המבקש לבית הוריה של המנוחה שוב ושוב, אך אמה לא אפשרה לו לשוחח עמה. אמה של המנוחה הפצירה במבקש שייתן גט למנוחה, אך המבקש השיב לה כי הוא ייתן למנוחה "גט שחור". בסמוך לשעה 24:00 באותו יום, הגיע המבקש לבית הוריה של המנוחה. אמה של המנוחה סירבה בתחילה להכניסו לדירה, אך לאחר שהמבקש החל להלום בידיו וברגליו בדלת היא אפשרה לו להיכנס. המנוחה, שחששה לשלומה ולשלום בני משפחתה, ניהלה שיחה עם המבקש. לאחר מכן, בסמוך לשעה 3:00 לפנות בוקר עזב המבקש את הדירה. המבקש שב לדירה בשעות הבוקר של יום המחרת (ה-29.5.1996), ולקח את המנוחה עמו לראות דירה בגבעת המורה. בסמוך לשעה 13:00 הגיעו המבקש והמנוחה לדירת הוריו של המבקש, ונכנסו לחדרם בדירה בעודם רבים זה עם זו.

5. לפי ממצאיו של בית המשפט המחוזי, בהיותם בחדר, נעל המבקש את הדלת והחביא את המפתח. לאחר מכן לקח המבקש את אקדחו, דרך אותו כך שנשאר כדור בבית הבליעה של האקדח והוציא את המחסנית. אז כיוון המבקש את האקדח אל צווארה של המנוחה בצד ימין, ומטווח קצר ירה ירייה אחת. המנוחה התמוטטה מיד על גבה ומתה בו במקום כתוצאה מאובדן דם פנימי, אשר נגרם כתוצאה מפגיעת הקליע שירה המבקש.

6. על רקע הממצאים המפורטים לעיל, הרשיע בית המשפט המחוזי את המבקש ברצח המנוחה. בשל חשיבות הדברים לבקשה שלפניי, יפורטו להלן האדנים העיקריים שעליהם התבססה ההרשעה. הירי אירע כאמור בחדר נעול בו שהו המבקש והמנוחה לבדם, ומשכך נסמכה ההרשעה על שורה של ראיות נסיבתיות וכן על ממצאים פתולוגיים ובליסטיים. בית המשפט המחוזי מצא כי התנהגותו האלימה של המבקש והאיומים חמורים שאיים על המנוחה, אשר הוכחו בעדויות בני משפחתה של המנוחה, תומכים במסקנה כי המבקש היה זה שירה במנוחה, וכי במעשה זה הוציא המבקש את איומיו לפועל. עוד נסמך בית המשפט המחוזי על יומנה של המנוחה, שבו כתבה על אלימותו הפיזית והמילולית של המבקש כלפיה ועל רצונה להתגרש ממנו. נדבך נוסף שביסוד הרשעתו של המבקש היה העדויות על התרחשויות בזמן הסמוך לאירוע הירי, ובהן עדותה של אמו של המבקש, שהעידה כאמור כי לירי קדמה מריבה קשה בין בני הזוג ועדותו של אחיו של המבקש, שהעיד כזכור כי חלפו כשתי דקות מרגע הישמע הירייה ועד שהמבקש פתח את דלת החדר הנעולה. כמו כן, נסמך בית המשפט המחוזי על התרשמותו מהמבקש כאדם "... מהיר חימה, חמום מוח, שאינו מהסס להפעיל האקדח, שהיה בחזקתו ברשיון..." (פסקה 16 להכרעת הדין). בנוסף, נסמכה ההרשעה על ממצאים פתולוגיים ובליסטיים מזירת האירוע, התומכים בכך שהמנוחה נורתה על-ידי אדם אחר ואינם מתיישבים עם האפשרות שהמנוחה ירתה בעצמה. בית המשפט המחוזי קיבל את חוות דעתו של הפתולוג המומחה שבדק את גופתה של המנוחה ביום האירוע וביצע בה נתיחה. לפי חוות דעת זו, בהתחשב בכך שהירי בוצע במרחק של 15 סנטימטרים מצווארה של המנוחה, אילו ירתה המנוחה בעצמה, היו נמצאים סימנים רבים על אמת ידה הימנית מדם שהותז מצווארה. ואולם, על ידה של המנוחה נמצאו לכל היותר מספר קווי דם. מסקנה זו נתמכה בעדותו של המבקש עצמו, אשר העיד כי דמה של המנוחה ניתז בעקבות הירי. לפי האמור בחוות הדעת, גם גרסת "המאבק" שהעלה המבקש, שלפיה טען המבקש כי הירייה הקטלנית נורתה בשוגג אגב מאבק בינו לבין המנוחה, בעת ניסיונו למנוע ממנה מלירות בעצמה, אינה מתיישבת עם העובדה שלא נמצאו נתזי דם בכמות משמעותית על ידיה של המנוחה. בית המשפט המחוזי דחה חוות דעת נגדית מטעם המבקש. בחוות דעת זו, שניתנה על-ידי ד"ר נתנאל צור, נטען כי העובדה שאין סימני דם על אמת ידה של המנוחה הינה הגיונית, שכן רוב הדם ניגר אל תוך בית החזה של המנוחה. כן נטען בחוות דעתו של ד"ר צור כי עקב כך שהירייה פגעה בחוט השדרה, נגרם למנוחה "שיתוק מיידי" והיא נפלה ארצה. בית המשפט קבע כי השערותיו של ד"ר צור אינן תואמות למכלול הממצאים העובדתיים הנוגעים לאירוע, ואף סותרות את גרסתו של המבקש בדבר האופן שבו נפלה המנוחה לאחר הירי. בית המשפט הסתמך גם על בדיקת ידיה של המנוחה למציאת סימני החזקת אקדח (בדיקת "פרו-פרינט"), שנערכה בסמוך לאחר האירוע. בבדיקה זו לא נמצאו סימנים לכך שהמנוחה אחזה באקדח לפני מותה. נקבע כי הבדיקה האמורה אינה יכולה לשמש בסיס לקביעה ודאית, אולם ממצאיה מתווספים ליתר הראיות התומכות בהרשעתו של המבקש.

7. לצד זאת, מצא בית המשפט המחוזי שאין לתת אמון בעדות המבקש. זאת, מכיוון שהוא שיקר במצח נחושה בקשר לכל פרטי האירוע ואף שינה מספר פעמים את גרסאותיו באשר להשתלשלות האירועים שהובילה למותה של המנוחה. כך, למשל, בתחילה טען המבקש כי המנוחה ירתה בעצמה. בהמשך, שינה את גרסתו וטען כי הירייה הקטלנית נורתה בשוגג אגב מאבק בינו לבין המנוחה, בעת ניסיונו להוציא את האקדח מידיה, על-מנת למנוע ממנה מלירות בעצמה. כן אמר המבקש "עשיתי טעות אני יריתי בה" (דבריו של המבקש נרשמו על-ידי רפ"ק ליטמן בדו"ח מיום הרצח, ה-29.5.1996, בשעה 17:25). ההבדלים בין הגרסאות נגעו גם לשאלה מי דרך את הנשק, כיצד נכנס כדור לקנה, מיקומו של האקדח, מצב המחסנית והכדורים ואופן השימוש של המנוחה בנשק. בהקשר האמור קבע בית המשפט המחוזי:

"למעשה, כל מי שאפילו רק יעיין במכלול דבריו של הנאשם חייב להגיע למסקנה ברורה וחד משמעית, וכך גם התרשמנו מעדותו, שהנאשם טווה מסכת של שקרים, כשהוא מגבב שקר על גבי שקר וכל זאת בהקשר למערכת יחסיו העכורה עם המנוחה, יחסיו עם נורית אוחנה, המועד שבו עלתה המנוחה על עקבות הקשרים עם נורית אוחנה, ובעיקרו של דבר בענין נסיבות ופרטי הארוע, שבעקבותיו נגרם מותה של המנוחה. הנאשם התחיל בהפצת שקריו באשר לארוע הירי, כבר בסמוך לארוע וכל זאת על מנת להימנע מלגולל העובדות לאשורן, בהיותו זה שירה במנוחה" (פסקה 13 להכרעת הדין).