החלטה 1479/13

 המשטרה ביקשה להאריך את מעצרו של המשיב בשישה ימים לצורך שקילת הגשת כתב אישום. ביהמ"ש קמא, מפי כב' השופטת ריבלין, לא נעתר לבקשה והורה על שחרורו של המשיב בתנאים שונים, לרבות הפקדת 10,000 ₪ ושהייה רצופה בבית גיסו של המשיב.

המשטרה הגישה ערר על החלטה זו, ובדיון היום בפניי טען החוקר כי הראיות הקיימות מקימות חשד ממשי כי המשיב מעורב בהחזקת רכוש חשוד כגנוב, ובקבלת רכוש כזה. עוד טען כי כיוון שהמשיב מתגורר בשוויקה, המצוי בשטח A, יש חשש שיימלט מאימת הדין, וייקשה על כוחות הביטחון ועל המשטרה לשים את ידם על המשיב במקרה כזה, לשם השלמת החקירה או הבאתו של המשיב למשפט. החוקר ציין כי למשיב עבר פלילי בעבירות של קבלה או סחר של חלקי רכב גנובים.

מנגד, טען הסנגור המלומד כי אין בתיק ראיות הקושרות את המשיב לרכוש החשוד כגנוב. הרכוש אמנם נתפס בחצר בחלקה הרשומה על שם המשיב, ואין מחלוקת כי הוא בעליה, אך המשיב הכחיש כל קשר לרכוש, לא נמצאו טביעות אצבע שלו על חלקי הרכב שהיו בחלקה, החלקה פתוחה משני עברים לפחות וגם מי שאינו מדרי הבית יכול לגשת אליה. עוד טען הסנגור כי איש מלבד המשיב לא נחקר, ולמעשה לא נבחנה לעומקה שאלת הבעלות או החזקה של אנשים אחרים ברכוש שנתפס. לאור כל זאת, ולאור העובדה שעברו של המשיב אינו מכביד, ביקש הסנגור להשאיר את החלטת בימ"ש קמא על כנה.

מצד אחד, קיימים חשדות משמעותיים נגד המשיב: בשטח שנמצא בבעלותו, וסמוך לביתו, נמצאו עשרות חלקי רכב החשודים כגנובים. מדובר בחלקים של כלי רכב יוקרתיים, לפחות ביחס לשלושה מהם הוכח כי נגנבו מישראל בעת האחרונה. המשטרה ממשיכה לנסות ולאתר מפתחות שיקשרו חלקים נוספים לכלי רכב שנגנבו מישראל. כמו כן יש לקחת בחשבון את הקושי להשלים את החקירה כאשר זירת העבירה מצויה בשטח A, וגם החשוד, או חשודים פוטנציאליים אחרים מצויים בשטח זה. כפי שציין החוקר, מגורים בשטח A מקימים חשש שהחשוד יימנע מלהתייצב לחקירה או למשפט.

מצד שני, גם החוקר לא הצביע בפניי על ראיות הקושרות את המשיב באופן מובהק לחלקי הרכב, ובוודאי שלא לקבלתם של חלקי הרכב בידיעה שהם גנובים. אמנם אנו מצויים בשלב שלפני הגשת כתב אישום, וייתכן שעיונו של תובע בתיק יביא להעלאת טיעונים עובדתיים או משפטיים שיצדיקו מעצר, אולם בשלב זה עדיין צריכה המשטרה להצביע על ראיות ועל עבירות שעשויות להצדיק בעתיד מעצר עד תום ההליכים. בלא הצבעה על אפשרות כזאת, אין הצדקה גם למעצר לפני הגשת כתב האישום.

בנסיבות מקרה זה, שאותן תיארתי לעיל, אני סבור שהאיזון שעשתה השופטת קמא בין חומרת החשדות, חולשתן של הראיות, החשש להימלטות מן הדין והצורך להבטיח את רציפות הקשר עם המשיב, היה סביר. לפיכך אני דוחה את הערר והמשיב יוכל להשתחרר לאחר שיימלא את התנאים שהוזכרו בהחלטת ביהמ"ש קמא. יש להדגיש כי זימונו של המשיב באמצעות סנגורו יהווה זימון כדין, ואם לא יתייצב לדיון או לחקירה במועד שיתבקש, כספי הערבות עלולים להיות מחולטים והוא עלול להיעצר.

אם לא יוגש כתב אישום תוך שבועיים, יפקע תנאי השחרור השלישי, דהיינו המשיב יוכל לצאת מביתו של גיסו.