החזרת קטינים חטופים בהתאם לאמנת האג למרות רצונם להישאר בישראל

השופט י' אלון:

           בפנינו בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים שטמר, עמית ווילנר), ובו נתקבל ערעור המשיב על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (השופטת א' מירז), ונקבע כי על המבקשת להחזיר את בתה ש'(בת השתיים עשרה) ובנה ב' (בן העשר) להולנד - ארץ מגורי המשיב - אביהם של הקטינים ובעלה לשעבר של המבקשת - וזאת בהתאם להוראות חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: "החוק", "האמנה").

א.        העובדות, המימצאים וההליכים

1.        המבקשת אזרחית ישראלית, יצאה את הארץ להולנד לאחר שירותה הצבאי, ושם הכירה את המשיב, אזרח ותושב הולנד. השניים נישאו בהולנד ב-1990, ושם הקימו את משפחתם. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים. בנם הבכור נולד ב-1991, בתם ש' ב-1995 (להלן: הקטינה) ובנם הקטן ב' ב-1997 (להלן: הקטין).

           המבקשת והמשיב התגרשו זה מזו (בהולנד) בדצמבר 1999, ובהסכם הגירושין שביניהם נקבע כי הילדים יהיו במשמורתם המשותפת ויגורו במקום מגורי האשה בהולנד. בינואר 2004, על פי החלטת בית המשפט בהולנד, עבר הבן הבכור להתגורר בבית המשיב, ושני הילדים הקטינים נשארו לגור עם אמם המבקשת.

           בתחילת 2005 פנה המשיב לבית המשפט בהולנד בבקשה לצוות עליה שלא לעזוב את הולנד מבלי לקבל לכך את הסכמתו. ביום 26.1.05 ניתנה החלטת בית המשפט בהולנד, בה נתקבלה תביעתו של המשיב ונדחו טענותיה של המבקשת כנגדו. בסיפא להחלטת בית המשפט בהולנד נקבע:

"בית המשפט לא שוכנע על ידי האם שביצוע ההחזקה המשותפת יהיה אפשרי בצורה סבירה במצב שהיא, בלי הסכמת האב, תגור עם הילדים הקטינים בישראל.

לסיום, בית המשפט בדיעה שהאם - כאשר היא מממשת את כוונתה להגר לישראל עם הילדים בלי הסכמת האב, בשים לב להחזקה המשותפת הקיימת בין הצדדים - נוהגת היא בכך בניגוד לסעיף 3 לאמנה לעניין חטיפת ילדים ...

מנקודת ראות זו מגיע בית המשפט למסקנה, שאכן אין להתיר לאם להגר עם הקטינים בלי הסכמת ההורה השני השותף בהחזקת הילדים."

           וסיומה האופרטיבי של ההחלטה השיפוטית הנ"ל הינו:

"האם אינה רשאית, ללא הסכמת האב, לעזוב את הולנד עם הקטינים ש' וב' ולעבור לגור במקום אחר."

           ערעור שהגישה המבקשת כנגד החלטה זו נדחה על ידי ערכאת הערעור בהולנד.

2.        על אף ובניגוד לכל אלה, עזבה המשיבה את הולנד עם שני הקטינים ביום 1.7.05 בטיסה לישראל. ביום 16.7.05 הודיעה למשיב כי אין בכוונתה להחזירם להולנד, ומאז ועד עתה היא מתגוררת עם שני הקטינים בישראל.

           אין חולק כי במעשיה אלה הרחיקה המבקשת את שני הקטינים שלא כדין מהולנד, תוך הפרת זכויות המשמורת שנקבעו בעניינם מכוח ההחלטות השיפוטיות בהולנד - ארץ מגוריהם טרם החטיפה - ותוך הפרה של ההחלטה השיפוטית הספציפית שניתנה לעניין זה על ידי בית המשפט בהולנד בינואר 2005, כמפורט לעיל.

2.        נוכח זאת, פנה המשיב ביום 24.5.06 לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בתובענה לצוות על החזרתם המיידית של שני הקטינים החטופים להולנד, וזאת בהתאם להוראות סעיף 12 לאמנה.

           יצויין כבר עתה, כי הן בית המשפט לענייני משפחה והן בית המשפט שלערעור קבעו כי השיהוי בהגשת הבקשה על ידי המשיב יסודו ב"כשלים מנהלתיים שאינם בשליטתו של המשיב, זמן רב שנדרש לתרגום המסמכים ותחלופה של מספר עורכי דין שהועמדו לו מטעם הלשכה לסיוע משפטי, בהיותו חסר אמצעים" (ר' סעיף 55 לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וסעיף 6 לפסק הדין שבערעור).

           הוראתו המנדטורית של סעיף 12 לאמנה הינה:

"ילד אשר לא כדין הורחק או לא הוחזר כאמור בסעיף 3, וביום פתיחת ההליכים בפני הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתקשרת שבה נמצא הילד חלפה תקופה של פחות משנה מתאריך ההרחקה או אי ההחזרה שלא כדין, תצווה הרשות הנוגעת בדבר להחזיר את הילד לאלתר ...."

3.        בכתב ההגנה שהגישה המבקשת נטענו על ידה שלל טענות, לרבות הכחשת עצם זכות המשמורת בהולנד, הסכמת האב להוצאת הקטינים לישראל, שיהוי בהגשת התביעה ועוד. טענות אלה נדחו כולן על ידי בית המשפט לענייני משפחה, שקבע כי אכן הרחקת הקטינים מהולנד על ידי המשיבה נעשתה כמובן הדברים בסעיף 3 לאמנה, תוך הפרת זכויות המשמורת ותוך הפרת הצו השיפוטי הספציפי מינואר 2005. קביעותיו אלה של בית המשפט לענייני משפחה שבו ונתאשרו בפסק הדין שלערעור, והמבקשת אינה חוזרת עליהן עוד.