החזר מתנות – אימתי

לפנינו תביעה לפסיקת פיצוי גירושין ולחלוקת רכוש.

התובעת חויבה לקבל את גטה על ידי בית הדין הגדול בלא שהפסידה את כתובתה.

יסוד החיוב היה משום שהבעל מאס באשתו בטענה מבוררת. למנהג הספרדים שלא קיבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום ניתן להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו בטענה זו. לכן חויבה האישה לקבל את גטה תוך שלושים יום ואם תסרב יותר לבעלה לישא אישה על פניה.

בהמשך לפסק דין זה ניאותה האישה לקבל את גטה והצדדים התגרשו.

 במועד סידור הגט הודיעו באי כוח האישה כי בכוונתה לתבוע פיצויי גירושין ולדעתם האפשרות לפסיקת פיצוי גירושין אחר הגט אינה שווה לאפשרות לפסקם קודם הגט, לכן תסכים האישה להתגרש ובלבד שהגירושין לא יהיו לה לרועץ. הצדדים הסכימו שנושא פיצויי הגירושין יידון לאחר הגט כאילו לא סודר הגט. הסכמה זו התקבלה בקניין.

 לצדדים דירה הרשומה על שמם בחלקים שווים. האישה עתרה לקבלת חלק מוגדל בדירה ובנוסף להעברת שאר חלקו של הבעל לידיה כפיצוי כתובה.

 בדיון שנקבע לאחר סידור הגט אמרה האישה לשעבר כי הגירושין היו מבחינתה ללא סיבה ולכן היא מבקשת שלא ישונו תנאי חייה והדירה תעבור לרשותה. אין היא מבקשת פיצוי בגלל פגיעה כלכלית שנפגעה בשל הגירושין משום שהיא הייתה המפרנסת העיקרית ובעלה היה אברך. הכנסתה החודשית הייתה כשמונת אלפים שקלים והכנסת בעלה כאלפיים שקלים.

באי כוחה טענו בדיון ובסיכומיהם כי מנהג בתי הדין הוא לפצות את האישה המתגרשת שלא ברצונה ולהעביר לרשותה את דירת המגורים. מנהג זה כה נפוץ ומושרש עד שהפך להיות מנהג המדינה ועל בתי הדין לראות את עצמם כמחויבים לו.

נוסיף עוד כי הצדדים שלפנינו היו נשואים בזיווג שני.

 הנה כי כן דעת האישה היא כי יש לחייב את הבעל לשעבר בפיצוי גירושין על אף הנתונים דלקמן: הצדדים היו נשואים בזיווג שני. הצדדים נמנים על ההולכים בשיטת מר"ן השולחן ערוך ולא קבלו עליהם את חרם דרבנו גרשום. האישה חויבה להתגרש על ידי בית הדין הגדול שקיבל את טענת הבעל שהאישה מאוסה עליו. האישה הייתה המפרנסת העיקרית לאורך כל שנות הנישואין ולא נתמכה על ידי הבעל להיפך היא זו שתמכה בו ומצבה הכלכלי לא הורע על ידי הגירושין.

 דומה כי יש כאן הקצנה בחיוב פיצוי הגירושין וכדרכה של הקצנה היא אבן בחן לבדוק את יסוד חיוב פיצוי גירושין בכלל. לקמן יתבארו השיטות בעניין זה ומהן תוצאות לנדון דידן.

דעת בעל תעלומות לב

פסק דינו של תעלומות לב ותקנת בית הדין של טריפולי משנת התרמ"ד שנתקנה בעקבותיו היא המובאה השכיחה ביותר בין העוסקים בעניין פיצוי גירושין. בעיון בדברי התעלומות לב נראה שאין בדבריו כל חידוש עקרוני ואף הוא לא התכוון לחדש חידוש או תקנה של "פיצוי גירושין".

בשו"ת תעלומות לב (חלק ב אבן העזר הלכות גטין סימן א, מדף לד ע"ב בדפי הספר ואילך) דן במי שבא לבית הדין לגרש את אשתו בטענה שיש לה חולי ונמצא כי שקר דיבר ובעלילה בא עליה. לאחר שהתברר כך שינה דבריו כי ברצונו לגרשה –

"כי לא יוכל לסובלה ונמאסת בעיניו ועל כן רוצה לשלם כתובתה מושלם ולגרשה בעל כורחה והיא צווחת ככרוכיא שאינה רוצה בשום אופן לעזוב אלוף נעוריה.

והרבנים בית דין הצדק הע"י חייבוהו לתת לה מזונותיה עד שיתברר הדין."

בתעלומות לב שם ביאר שאסור לגרש את אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר ורק בזיווג שני – אם שנאה ישלחנה. זהו ביאור סוגיית הגמרא (גטין צ ע"א – ע"ב) והרמב"ם (הלכות גירושין פרק י הלכה כא) וכן פסקו הטור והשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיט סעיף ד) וכך דעת רוב הפוסקים. עוד ביאר שלא זו בלבד שאסור לאדם לגרש את אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה דבר ערווה אלא שאף בית הדין מצווין למנעו והביא שכן כתב בשו"ת הרשב"ש (סימן תיא) ובשו"ת יכין ובועז (סימן קכב וסימן קכח) שאין בית דין נזקקין לו וחייבין בית הדין למנוע הסופר לכתוב והעדים לחתום בגט כזה. עוד הביא מכנסת הגדולה (אבן העזר סימן עז הגהות הטור אות ג) שאם יש חרם רבנו גרשום או שבועה ורוצה לגרש ולתת כתובה אין בית הדין מזדקקין לו ולמד מדבריו שהוא הדין באישה ראשונה.

 שוב כתב שלפסוק פסק דין כזה שלא יוכל הבעל לגרשה בעל כורחה מכוח האיסור לגרש את אשתו ראשונה: