החזקת מי שאומצה ונישאה בגרוזיה כיהודייה למרות 'רוב נוכרים'

הערעור שלפנינו, פסיקת בית הדין האזורי ורקע עובדתי

לפני בית הדין מונח ערעורה של [פלונית] על קביעת בית הדין האזורי שאין באפשרותו לאשר את יהדותה מכיוון שיש ספק לגבי יהדותה של סבתה [א'].

אין ספק שאם המערערת [ב'] היא בתה הביולוגית של [א'] ושהמערערת היא בתה של [ב'], הספק הוא לגבי יהדותה של הסבתא.

בדיון שהתקיים בבית הדין הופיע הרב שמעון בן יצחק, רב קהילה בקריית אתא שמוצא משפחתו מכוטאיסי, גרוזיה. הרב המלווה את המשפחה זה זמן חקר ובדק אחרי העובדות בתיק זה וסייע רבות לבית הדין האזורי, ואכן העובדות הידועות פרושות כשמלה בתיק בית הדין האזורי ובפסק דינו. בית הדין עיין היטב בכל החומר שבתיק ושמע בקשב רב את דברי הרב שמעון בן יצחק. חלק גדול מהדברים שנאמרו ידועים לנו מעיסוקנו במשך שנים בעניינם של בני עדה זו שהופיעו לפנינו.

נבהיר את העובדות בקצרה.

הסבתא [א'] ילידת 1954. הוריה של הסבתא הם [ג' וד']. על פי עדויות הנמצאות בתיק [ג' וד'] היו שומרי מצוות – פשוטו כמשמעו (לא רק שמירת המסורת הידועה להם והמצויה כיום בין בני העדה).

על פי המסמכים שלפנינו ועדויות שהועדו בבית הדין האזורי: אין חולק שהסבתא [א'] אינה בתם הביולוגית של ההורים שגידלו אותה. הסבתא נישאה בשנת תש"ל בכוטאיסי גרוזיה. מסדר הקידושין היה הרב חכם יעקב דבראשוילי. גם העד השני החתום על הכתובה רבי מרדכי שמלאשוילי, היה תלמיד חכם מופלג וירא שמים. מתוך הדברים שנשמעו בפנינו ומהעדויות הידועות לנו על אורחות החיים בכוטאיסי באותם שנים, את הקהילה הנהיגו רבנים תלמידי חכמים גדולים שעמדו בראשות הקהילה, הקהילה הייתה נתונה למרותם. רבנים אלה ויודעי תורה רבים עלו לארץ בעליה בתחילת שנות השבעים, חלק מהם שימשו בתפקידם ככלי קודש גם בארץ. אין ספק שמי שסידר את הקידושין לא היה מסדר אותם אילו הייתה בעיה הלכתית בסידור הקידושין.

נוסיף ונאמר: גודלה של הקהילה ומערכת היחסים הפנימית בקהילה זו, מקום מגוריהם של הורי הסבתא, שוללים את האפשרות שהקהילה ובעיקר רבני הקהילה לא היו יודעים על אימוצה של הסבתא, יש לציין שהסבתא נישאה בגיל שבע־עשרה כמנהגי העדה.

הנוהג ואפשרויות האימוץ והגיור שהיו בקהילה ובתקופה המדוברת

כפי הידוע לנו בקהילה זו היה נהוג לשלוח נוכרייה שרצתה להינשא ליהודי לגיור במוסקבה, הדבר נעשה הן בתקופה שבה היו תלמידי חכמים שהיה ביכולתם לערוך גיור והן בתקופה מאוחרת, אחרי עליית שמנה וסלתה של הקהילה לארץ. טעמו של דבר, מפני שלרבנים שם לא הייתה סמכות חוקית לעסוק בענייני גיור. מצד שני, למיטב ידיעתנו לגיור במוסקבה נשלחו רק נוכריות בוגרות, אך לא ילדים שנולדו להן לפני הגיור (ואולי מפני שלא הייתה אפשרות חוקית לעריכת גיור לקטינים). עם זאת אין ספק שלתלמידי החכמים שעמדו בראשות הקהילה – שהיו רבנים זקנים מתלמידי וואלאז'ין, מתלמידי ה'חפץ חיים' ומחסידי חב"ד – הייתה יכולת לעריכת גיור הלכתי לקטינים ובפרט במקרים שלא הייתה בעיה של רישום לאום הילדים. באותה תקופה היו מקוואות כשרות, ובנישואין כדת משה וישראל ודאי הקפידו על טבילה. בקהילה שהייתה בגרוזיה, ולא ברוסיה, הייתה אפשרית שמירת מצוות, והשלטון הקומוניסטי לא מנע זאת כפי שנהג במדינות רבות בברית המועצות.

נוסיף ונאמר: מידיעתנו ממקרים אחרים אכן היה נוהג נפוץ במקומות אלו לאמץ ילדים על ידי מסירתם למשפחות שאין להם ילדים, בין על ידי מסירת ילד מהוריו לבן משפחה קרוב או רחוק, בין שההורים הביולוגיים גרים בסמיכות ובין במקום אחר, כמו כן היה נהוג למסור לאימוץ כשההורים הביולוגיים לא יכלו לפרנס את ילדיהם. הדבר היה ידוע בין בני העדה ואימוץ זה היה נרשם גם לאחר זמן בתעודות. עם זאת אין לנו ראיה כלשהי שלא נעשו גם אימוצים באופן שנערכו במקומות אחרים בברית המועצות על ידי העברת ילד מהורים שלא יכלו לגדלו, שבמקרים שכאלו ניזיל בתר רוב נוכרים.

עיקרי העובדות הנוגעות לשאלת יהדות סבתה של המערערת

ומעתה נהדר לדידן: אין ספק ש[א'] סבתה של המערערת גדלה אצל הורים יהודים. כפי שבדקנו הנ"ל מתנהלת בהנהגה היהודית המקובלת אצל בני העדה שאינם מקפידים על שמירת תורה ומצוות, הסבתא מחזיקה עצמה יהודייה וכן היא מוחזקת על ידי סביבתה. לדברי הסבתא היא לא ידעה על אימוצה והפקפוק ביהדותה עד שנערך הבירור לגבי המבקשת.

תנאי נאמנות האומר "ישראל אני" וחוסר הרלוונטיות שלהם במאומץ שבעצמו אינו יודע דבר ברור

והנה בית הדין דן לגבי נאמנותה לומר "ישראלית אני", והביא את דברי הגמרא והפוסקים בהאי דינא. נוסיף ונאמר: אין ספק שההתנהלות של הסבתא, על פי ידיעותיה ועל פי הנהגת קהילה זו, יכולה להיקרא "נוהגת בדת ישראל" אף שאין היא שומרת מצוות כנדרש, שהרי ברור שאורח שמירת המצוות לא ידוע לה. עם זאת, איננו מסתמכים בזמן הזה על אמירת "ישראל אני" כשאין לנו ראיה נוספת. ברוב המקרים חוסר האפשרות להביא ראיה מהווה ריעותא, ואף בנידון דידן רישום הלידה מורה על חשש אימוץ.

על כל פנים הלכה זו אינה עניין לנידון דידן, שהרי דין הגמרא מיירי במי שבא לפנינו ואומר "ישראל אני", ודנו הפוסקים אם נאמן באמירתו. אך דין זה מיירי במקרה שלבא בפנינו ואומר "ישראל אני" ברורים הדברים, או שעל כל פנים אין לנו ידיעה שהדברים אינם ברורים לו. אך נידון דידן מיירי שאף שהסבתא אומרת "יהודייה אני", מכיוון שהתברר לנו ולה שהיא מאומצת – אין ערך לאמירתה, אמירה שנאמרת מחוסר ידיעה, ומשכך באמירה זו אין לנו להכשירה אף אם לא הייתה ריעותא ואף אם הייתה שומרת מצוות באופן מלא, שאמירה ללא ידיעה לית בה מששא.

חזקתו של המאומץ במדינות שבהן רוב נוכרים

והנה בעלמא מי שהגיע ממדינות ברית המועצות והתברר לנו שאומץ – אין באפשרותנו לקבוע את יהדותו ואדרבה אמרינן שאין הוא יהודי דאזלינן בתר רובא, ובמקומות אלו הרוב נכרים (ועיין מכשירין פרק ב משנה ז) ואין כאן מקום להאריך.