הושב נכס לקשישה עקב הטעייתה לחתום על חוזה במתנה

"בהיות המתנה חוזה חד צדדי, ובפרט כאשר המדובר במתנה במקרקעין, חייבת להיות הבדיקה לגבי גמירת דעתו של הנותן קפדנית במיוחד; כמו כן, דרישת חובת ההתנהלות בתום לב היא מוגברת יותר בחוזי מתנה..."

[מתוך כתב התשובה מטעם הנתבעת, סעיף 120]

מבוא:

עניינה של התובענה שלפניי בחוזה מתנה מיום 4.5.2015 להעברה ללא תמורה של נכס המצוי ברח' האגוז 1 בצפת והידוע כחלקה 50 בגוש 13977 (להלן - "הנכס" או "הבית"), מידי התובעת לנתבעת.

ביום 8.6.2015, לאחר שנודע לתובעת, לטענתה, כי נפלה קורבן ל"תרגיל" וללחצים שהופעלו עליה בידי בן זוגה של הנתבעת, היא פנתה אל עורך הדין שטיפל בעסקה עבור שני הצדדים, באמצעות עו"ס בבית האבות בו היא שוהה, והודיעה על רצונה לבטל את ההסכם. חרף הודעתה של התובעת פעל עורך הדין להשלמת העסקה. על כן, הגישה התובעת את התביעה שלפניי, במסגרתה היא מבקשת להורות על ביטול חוזה המתנה והשבת הנכס לבעלותה.

תמצית הרקע העובדתי:

1. התובעת, אישה ערירית ילידת שנת 1946, התגוררה החל משנת 1993 בביתה שברח' האגוז 1 בצפת, עד שאושפזה ביום 22.4.2015 במחלקה הסיעודית בבית אבות, לאחר שחלה התדרדרות קשה במצבה הבריאותי בעקבות הזנחה עצמית, צריכת אלכוהול מופרזת ועישון כבד (להלן - "התובעת").

2. לאורך השנים התגוררו בשכנות לתובעת בני משפחת צור, זוג הורים עם ילדים, עמם היו לתובעת יחסים טובים. אליעד צור, אחד הבנים למשפחת צור, נישא לנתבעת ועבר להתגורר עימה בבית הוריה, אולם התובעת המשיכה לפגוש בו בביתם של הוריו ושמרה על יחסים טובים איתו (להלן - "אליעד").

3. לטענת התובעת, לאחר אשפוזה במחלקה הסיעודית בבית האבות, ביקר אותה אליעד לעיתים תכופות והביא לה מצרכים שונים וסיגריות. לדבריה, במהלך אותם ביקורים סיפר לה אליעד כי אם הנכס יוותר בבעלותה, משרד הבריאות או בית האבות עשויים למכור אותו על מנת לממן את המשך הטיפול בה, ולכן המליץ לה להעביר את הבעלות בנכס למי מבני משפחת צור.

התובעת מספרת כי אליעד הפעיל עליה לחץ כבד וניצל את מצבה הקוגניטיבי והבריאותי הירודים עד שהיא העבירה את הנכס במתנה וללא כל תמורה לנתבעת, בת זוגו של אליעד. הדבר נעשה בהסכם מיום 4.5.2015 (להלן - "הסכם המתנה"), עליו חתמה התובעת בעת שכבר הייתה מאושפזת במחלקה הסיעודית. התובעת מוסיפה וטוענת, כי באותו יום הגיע אליעד אל בית האבות מלווה בעו"ד ממשרדו של עו"ד יאיר אוחנה, אשר החתים אותה על הסכם המתנה מבלי שהסביר לה עובר לחתימתה על ההסכם, כי בגדרו היא מעבירה הן את זכויותיה בבית והן בקרקע עליה הבית בנוי, בעוד היא סברה כי הקרקע נותרת בבעלותה וזה היה רצונה. בנוסף, הסתבר לתובעת, בדיעבד, כי היא חתמה גם על ייפוי כוח בלתי חוזר אשר מסמיך את עו"ד אוחנה, יחד עם עורכי דין נוספים ממשרדו, לחתום בשמה על כל מסמך אשר דרוש לצורך העברת הבעלות בנכס לידי הנתבעת, וכי לטענת הנתבעת מהווה ייפוי כוח זה ויתור מצידה של התובעת על זכותה לחזור בה מהענקת המתנה (להלן - "ייפוי הכוח"). 

4. בחלוף מספר ימים, לאחר שחלה הטבה במצבה של התובעת והיא הבינה כי החשש שאם הנכס יוותר בבעלותה הוא יימכר לטובת מימון שהייתה בבית האבות הינו חשש שווא, החליטה לבטל את העסקה. ביום 8.6.2015 היא פנתה, באמצעות העובדת הסוציאלית שליוותה אותה, אל עו"ד אוחנה, וביקשה לבטל את הסכם המתנה. במענה לפנייה השיב עו"ד אוחנה, ביום 9.6.2015, כי מאחר והוא ייצג את שני הצדדים בעסקה, הוא מנוע מלנקוט צעדים שאינם מוסכמים על שני הצדדים והודיע לתובעת כי ניתנת לה ארכה בת 10 ימים לפעול בטרם יועברו הזכויות בנכס. בפועל הוא העביר את הזכויות בנכס על שם הנתבעת כחלוף אותה ארכה.