הוצאת קטינים ממשמורת האם נוכח "תסמונת ניכור הורי" בדרגה חמורה

השופט שאול שוחט:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב-יפו (כב' הש' שפרה גליק בתמ"ש 44417-01-14), מיום 18.2.15 (להלן: "פסק הדין"; "פסק דינו של בית משפט קמא").

בפסק הדין הורה בית משפט קמא על העברת ילדיהם של המערערת והמשיב - י' פ' מ' יליד 2007 ו-א' פ' מ' ילידת 2008 (להלן: "הילדים") – באופן מיידי, ממשמורת המערערת-האם למשמורת המשיב-האב, תוך קביעת הסדרי ראיה בין המערערת לבינם ומתן הוראות בדבר הדרכה הורית לשניים כתנאי ללינת הילדים אצל המערערת והסדרי ראיה עמם בחופשות ובחגים.

לפסק הדין קדם פסק דין של בית משפט קמא, מיום 18.7.12, בו נקבעה המשמורת על הילדים בידי המערערת (תמ"ש 42591/09, להלן: "הליך המשמורת הראשון").

פסק דינו של בית משפט קמא

1. את פסק דינו ביסס בית משפט קמא על חוות דעת מסוגלות הורית שהתבקשה והתקבלה במסגרת הליך המשמורת הראשון (להלן: "חוות הדעת") ועל דו"חות יחידת הסיוע ותסקירי העו"ס שהוגשו במסגרתו; על דו"חות יחידת הסיוע ותסקירי העו"ס, לרבות דו"ח סיכום ועדת תסקירים ועדויות גורמי הרווחה שהונחו לפני בהליך הנוכחי נושא הערעור, כמו גם התנהלותה של המערערת בשני ההליכים. מכל אלה למד בית משפט קמא, כי המערערת היא "הורה מנכר העושה הכל כדי לגרום לניכור הורי בין ילדי הצדדים לאב התובע" והורה על העברת המשמורת לידיו.

טענות המערערת

1. פסק דינו של בית משפט קמא הוא חריג בנוף פסקי הדין בסכסוכי משמורת, עומד בסתירה מוחלטת לפסיקות עקביות של בתי המשפט ואינו עולה בקנה אחד עם טובתם של הילדים (סעיפים 1, 8, 9, 22 לעיקרי הטיעון); פסק הדין ניתן על בסיס הסתמכות חלקית ומוטעית על חוות דעת שניתנה בהליך המשמורת הראשון בו הומלץ, בכלל, על מתן המשמורת בידי האם. הדעת נותנת שהיה מקום, בהליך כה משמעותי של העברת משמורת, לבחון מחדש את טובתם של הילדים על בסיס חוות דעת עדכנית שתבחן את מסוגלותם של ההורים לאותה נקודת זמן בה עולה הצורך, כביכול, בשינוי המשמורת (ס' 2,3 לעיקרי הטיעון); פסק הדין שגוי גם על בסיס החומר הלא עדכני שהיה לפני בית המשפט. בהליך המשמורת הראשון נקבעה המערערת כמשמורנית, על בסיס חוות הדעת אשר בחנה את האינטראקציה המצוינת שהייתה, ועדיין הינה, בינה לבין הילדים. לעומת זאת, בחוות הדעת נכתבו "דברים קשים" אודות המשיב, ששוללים את מסוגלותו לשמש כמשמורן ומעמידים בספק את יכולתו להיות הורה מאפשר אם המשמורת תעבור לידיו. דברים קשים אלה לא זכו כלל להתייחסות בפסק הדין (ס' 4, 5 לעיקרי הטיעון); בהליך הנוכחי הובהר לבית משפט קמא, כי למערערת קשר חם וטוב עם הילדים והיא דואגת לכל צרכיהם ולא מחסירה מהם דבר (סעיף 5 לעיקרי הטיעון). לא בכדי הציע בית משפט קמא, בסיום הליך ההוכחות, להשאיר את המשמורת בידיה בכפוף להענקת הסדרי ראיה למשיב, מה שמלמד שגם בית משפט קמא סבר כי המערערת ראויה לשמש כמשמורנית על הילדים גם לעת הזו (סעיף 6 לעיקרי הטיעון); את הנתק בין המשיב לילדיו יש להטיל לפתחו ולא לפתחה של המערערת. הנתק החל בשל אירוע אלימות שחוו הילדים מהמשיב ביולי 2013. למרות שהומלץ על הסדרי ראיה תחת פיקוח ובמרכז קשר סירב המשיב לעשות כן. במשך חודשים ארוכים, ולמעשה עד היום, בחר המשיב אף לא להיות בקשר עם מוסדות החינוך של הילדים. גם לפני אירוע האלימות לא היה המשיב קשוב לצרכי הילדים, לא קנה להם, מעולם, מתנה ולו הקטנה ביותר וגם כשהתקיימו הסדרי ראיה, בתקופה שעד לאירוע האלימות, נהג המשיב לבטל הסדרי ביקור ולקצר את אלה שהתקיימו משום חוסר יכולתו להתמודד עמם (סעיפים 7, 16 לעיקרי הטיעון); בית משפט קמא הורה על העברה מידית של הילדים למשמורת המשיב מבלי ששקל את הצורך בהכנה מוקדמת. ההעברה, אליבא דבית משפט קמא, אמורה להתבצע ללא כל תכנית מעבר, ללא כל מערך טיפולי, באמצע שנת הלימודים ועל רקע נתק מוחלט של שנה ועשרה חודשים בינם לבינו. בית משפט גם לא שקל את שאלת הפרדתם של הילדים משני אחיהם (ילדיה של המערערת מנישואיה הראשונים) כמו את העובדה כי, הם אמורים לעבור לתא משפחתי חדש בו ישנה בת זוג למשיב, שנמצאת בחודשי הריון מתקדמים (סעיפים 10, 12 לעיקרי הטיעון). לטענות אלה, כך המערערת, יש ליתן משקל נכבד על רקע התנהלות לא מקצועית של רשויות הרווחה ובית משפט קמא – לא קיימו פגישות עם הילדים (למעט פגישה אחת); לא נשקלה אפשרות מינויו של אפוט' לדין; בית משפט קמא לא ישב בדין "כשנפשו חפצה ואוזנו קשובה"; כעס על המערערת ושגה משום כך בשיקול דעתו. על רקע זה סבר בית משפט קמא, כי בשאלה של ניכור הורי עסקינן ולא היא. ענייננו בשאלה של משמורת למערערת והסדרי ראיה בין הילדים למשיב שאותם יש להסדיר, בדרך טיפולית נאותה, משום חששם של הילדים ממנו בעקבות אירועי אלימות שלו כלפיהם (סעיפים 15, 16, 17 לעיקרי הטיעון).

מכאן עתירתה לקבל את הערעור; הותרת המשמורת על הילדים בידיה; קביעת הסדרי ראיה בין המשיב לילדים באופן שיבטיח את שלומם.

            טענות המשיב