הוצאת ילדה ממעון למשפחה אומנת בניגוד לרצון אמה

ערעור על החלטה מיום 5/11/08 של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת רחל ברגמן, סגנית הנשיא לענייני משפחה) בתי' אמצ 29/05.

המחלוקת 

1.         הילדה, שהחלטה זו נסובה עליה, היא ילידת 10/5/04, כבת ארבע וחצי שנים היום. מאז היותה כבת שבוע, היא נמצאת בפנימיה במעון "שבתאי לוי". הילדה לא הכירה מימיה, עד הנה, "חיקה של משפחה", על התמיכה, האהבה והרגשת הייחודיות שמשפחה אמורה לתת לילדיה. היא טופלה על ידי הצוות במעון, מסור ככל שיהיה, היה זה צוות מתחלף המטפל במספר ילדים בתנאים מוסדיים.

אין לי ספק כי בשל הזמן להפנות את הילדה למסגרת קבועה, ורצון כולם הוא שיהיה זה במשפחה אוהבת, מעניקה ומרפאה פצעי עבר ככל שניתן. האם טוענת כי היא מסוגלת להעניק קן כזה לילדתה. הסב, אביה של האם, תומך ונאבק יחד עמה. מנגד, רשויות הרווחה טוענות כי לאם אין יכולות במצבה להיות הורה משמורן של הילדה ולכן יש להכריז על הילדה כבת אימוץ ולמסרה לזוג הורים מאמצים שיעניקו לה "בית", וכי בשלב ראשון עד שתינתן הכרזת האימוץ, יש להוציאה אל משפחה אומנת חסויה.

החלטתו של בית משפט קמא 

2.         בישיבה לפני בית משפט קמא מיום 9/9/08, מסר בא-כוחה הקודם של אמה של הקטינה, עו"ד זלץ, כי האם מסכימה למסירתה למשפחה אומנת, אולם הוסיף כי היא סייגה הסכמתה לכך שהילדה לא תמסר לאחותה, הגב א' ולבת זוגתה, אשר ביקשו לשמש לה כמשפחה אומנת. יצויין כי באותה ישיבה נכח גם סבה של הילדה, אבי אמה.

באותו היום, נתן בית המשפט תוקף של החלטה להסכמה זו וקבע, מתוקף סמכותו לפי סעיף 2(2) לחוק הנוער (טיפול והשגחה) התש"ך-1960 (להלן - " חוק הנוער"), כי הקטינה היא " קטינה נזקקת". עוד הורה בית המשפט קמא, מתוקף סמכותו לפי סעיף 26(ב) לחוק אמוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן - " חוק האמוץ"), שהקטינה תועבר למשפחה אומנת.

בית המשפט אף הורה לשירותי הרווחה לעשות " כל מאמץ לאיתור משפחה אומנת הטובה ביותר בנסיבות העניין וזאת במהירות האפשרית והכל בכפוף להסכמות שגובשו בין הצדדים...".

3.         בטרם נמסרה הקטינה למשפחה האומנת, התחרטה אמה וביקשה, כשהפעם היא מיוצגת על ידי עו"ד אחר, עיכוב ביצוע של ההחלטה. הבקשה נדחתה על ידי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 5/11/08 (להלן - " ההחלטה"), היא ההחלטה העומדת לבחינתי, כערכאת הערעור, בהחלטתי זאת.

            בית משפט קמא קבע כי שהותה של הקטינה במוסד במשך תקופה כה ארוכה " ... חורטת בנפשה צלקות עמוקות ואינה מאפשרת לה להתחיל בבניית בסיס רגשי איתן וממנו לפתח חויה קיומית אינטרגטיבית" על פי הדיווח של מנהלת הפנימיה " ... מדובר בדפוס של הישרדות וציפיה" של הילדה הצמאה לקשר בשל חוסר קשר קבוע ושייכות. עוד כתבה השופטת, כי על פי הדיווח של העובדים הסוציאליים במעון, האם נהגה להגיע לביקורים אצל הקטינה באופן בלתי סדיר - יש תקופות בהן היא הגיעה לביקורים אצל הילדה בתדירות גבוהה ויש תקופות שבהן היא הגיעה לעתים רחוקות, ובכל מקרה הגעתה היתה בלתי צפויה - התנהלות החושפת את הקטינה " לתגובות קיצוניות ובלתי פוסקות בפריצת האם למסגרת חייה וככל שהיא גדלה, המחיר הרגשי אותו היא משלמת, מאמיר". כתוצאה הילדה חווה חוויות קשות של תסכול ואכזבה.

4.         בית המשפט קמא הוסיף, כי האם לא טרחה להופיע לישיבות המרובות שהתנהלו בעניינה של הקטינה. הפעם האחרונה שהופיעה היתה בישיבה מיום 7/3/07. השופטת כתבה כי חילופי הייצוג והנסיון להתנער מהסכמות קודמות אינם מקובלים עליה וכי על כל פנים " אין להותיר את הקטינה פגועה וממשיכה לצפות".

5.         לפיכך, נדחתה הבקשה לעכב את הוצאתה של הקטינה למשפחה אומנת עד שתידון בקשתה של האם להפסיק את ההליכים לקראת מסירתה של הקטינה לאימוץ.

פרטים עובדתיים נוספים

6.         האם, שהיא המערערת לפני, אובחנה כסובלת מהפרעת אישיות גבולית עם דקומפנסציה דיכאונית. ככל הנראה העדרה של האם מישיבות בית המשפט והמנעותה מלבקר את הילדה באות גם על רקע ההפרעות הגורמות לה מדי פעם לאי תפקוד על רקע מצבה הדיכאוני.

7.         הקטינה נולדה מיחסיה של האם עם האב, שלו לא נישאה. האב לא גילה התעניינות בבת, ואף הסכים לאימוצה. לאחרונה חזר בו מהסכמה זו, אולם דעת אנשי הרווחה היא כי האב, שגילו כ-48 שנים שאינו נשוי וללא דירה משלו, אינו מתאים לגדל את הילדה. על כל פנים, האב אינו צד בערעור שלפני.

8.         ביום 8/9/05 הוגשה בקשה להכריז על הקטינה כבת אימוץ ולקבוע את מקום המצאה בבית משפחה אומנת שלא למטרת אימוץ עד שתתקבל החלטה בהליך האימוץ. העילה הייתה שיהיה זה לטובתה של הקטינה (אז כבת 19 חודשים) לחוות חווית בית ודמויות מטפלות קבועות.

ביום 19/5/05 ניתן צו על ידי בית משפט קמא שהורה על העברתה למשפחה אומנת. מאז ועד עתה, התנהלו הליכים משפטיים ביוזמת האם והסב, אבי האם, אשר מנעו או עיכבו את ביצוע ההחלטה למסור את הילדה למשפחה אומנת, ואעיר כבר כאן, כי יש להצר על כך, שהילדה בלתה ומבלה את התקופה, הכה חשובה לעיצוב אישיותה, בתנאים כה מזיקים לילד רך.

9.         ביום 25/9/05 הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה בטענה כי חלה הטבה משמעותית במצבה של האם והיא אף עיבתה את מספר ביקוריה אצל הילדה. הביצוע אכן עוכב עד ליום 17/11/05. בית המשפט לא החליט במועד זה על סיום העיכוב, מתוך מטרה לסיים תחילה את הליך ההוכחות בשאלת האימוץ. האם לא הגיעה לדיונים שנקבעו למטרה זו. לאחר מספר דיונים הורה בית משפט קמא על הגשת סיכומים, ואז (ביום 20/12/06) התקשרה אמה של הילדה לבית השופטת וביקשה לקיים ישיבת הוכחות נוספת על מנת שעמדתה תשמע. השופטת נעתרה לה והתקיימה ישיבה ביום 7/3/07, שבה העידה אם הקטינה. באותה ישיבה הוסכם כי האם תעבור בדיקה פסיכולוגית להערכת מסוגלותה ההורית. ניתנה חוות דעת של המומחה שמונה מטעם בית המשפט פרופ' זכי, אשר על פי הצעתו החלה תוכנית של שיקום לאם, וזאת בהמלצתה של הפסיכולוגית כרמייה אוריין אשר באותה עת טיפלה באם. אולם, לאחר זמן קצר, ניתקה המערערת קשר עם הפסיכולוגית המטפלת ולא שיתפה פעולה על פי התוכנית השיקומית.

פקידות הסעד הגיעו למסקנה כי התוכנית כשלה ולפיכך ביקשו להמשיך בהליכים לאימוץ.