הוידא נ' עיריית נהריה

פסק דין

בפני תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת , ילידת 4.12.1971.

לטענת התובעת, ביום 12.2.2008 בעת שהלכה יחד עם בעלה ברח' הזיתים בנהריה לכיוון דרום, היא נפלה ונחבלה כתוצאה משקע באבנים המשתלבות על המדרכה.

טענות הצדדים:

לטענת התובעת, על הנתבעת לפצותה בגין נזקיה בהיותה האחראית לתקינות ואחזקת המקום בו נפלה, וכן בהיותה האחראית לאי סילוק המפגע המתואר לעיל, ובשל הפרת חובות חקוקות המוטלות לפתחה. 

הנתבעת הכחישה את חבותה להתרחשות האירוע הן בשאלת נסיבות האירוע והן בשאלת האחריות. לטענתה, אין כל ביסוס להתרחשות האירוע הנטען ואין אינדיקציה לפגיעת התובעת באותו אירוע כתוצאה מהמפגע. לטענתה,דין התביעה להידחות מאחר התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה. לטענת הנתבעת אין להטיל עליה חבות בנזיקין מאחר והמדובר בסיכון סביר. לחלופין, וככל שתתקבל תביעתה של התובעת, טוענת הנתבעת כי יש להשית על התובעת אשר תורם משמעותי בשיעור של 100% ומציעה לפצות את התובעת בסך של 4,000 ₪ לכל היותר בגין כאב וסבל כאשר לא מוצע פיצוי בגין עזרה והוצאות מאחר וטענות אלו לא הוכחו.

מטעם התובעת העידו התובעת עצמה- הגב' מרזוק הוידא ובעלה- מר מרזוק ג'מאל.

הנתבעת לא העידה עדים מטעמה.

נסיבות האירוע:

נסיבות האירוע כפי שתוארו בסעיף 3 לכתב התביעה, היו כדלהלן:

"ביום 12.2.2008, עת התובעת התהלכה יחד עם בעלה ברח' הזיתים לכיוון דרום נהריה, תוך כדי הליכתה רגלה של התובעת נלכדה באבן משתלבת סמוכה לאחרות ששקעו, איבדה שיווי משקל ונפלה..".

על שארע העידה התובעת כדלהלן: "ביום התאונה אני הלכתי עם בעלי לבית החולים היו כמה דברים לעשות שם, רצינו להיכנס לחניון, היה מלא לא היה ניתן לחנות שם. בעלי שמכיר את האזור, המשיך יותר קדימה איפה שהכיכר, ופנה ימינה על מנת לחנות את הרכב. הוא החנה את הרכב, אני ירדתי מהרכב סגרתי את הדלת, והתחלתי ללכת פתאום שמתי רגלי והרגשתי שאני נופלת ונפלתי. רציתי ללכת ונפלתי. בעלי לא ראה אותי איך נפלתי, והוא בא ושאל אותי מה קרה ואמרתי לו שנפלתי. הסתכלנו על האבנים וראינו שיש הבדל גבהים בין האבנים" (ע"מ 2 שורות 22-25 וע"מ 3 שורות 1-2 לפרוטוקול).

וכן, ".. ואני משיבה שאיך שאני הלכתי ודרכתי, כנראה כתוצאה מהפרשי הגובה, נפלתי. לאחר שנפלתי הסתכלתי מסביב וסברתי שקרה לי מה שקרה, בגלל הפרשי הגבהים. החנינו את הרכב ליד המדרכה, יצאתי מהרכב, סגרתי את הדלת והתחלתי ללכת ואחרי כמה צעדים כנראה שהרגל שלי נכנסה להפרש גבהים של האבנים, ואז נפלתי. זה לא כנראה, אני ראיתי את האבן והפרשי הגבהים וזה כתוצאה ממנה" (ע"מ 4 שורות 9-13 לפרוטוקול). ובהמשך: "לשאלה אם לא ראיתי את המפגע אני משיבה שלא, אני הסתכלתי קדימה.... אני הלכתי והסתכלתי קדימה ולא ראיתי את "כמו המדרגות" אם הייתי רואה אותה לא הייתי דורכת עליה" (ע"מ 6 שורות 13-20 לפרוטוקול).

בעלה של התובעת העיד כלהלן: "ביום התאונה, מה שזכור לי, אני ואשתי הגענו לרח' הזית בנהריה, מאחר ולא הייתה חניה באזור בית החולים , גם על הכביש הראשי יש חניות אולם היה עמוס שם. היות ורציתי להחנות במקום חניה חוקי, מצאתי מקום חניה והחניתי את הרכב מצד ימין. אשתי ירדה ואני עסקתי בלסגור את האוטו. כשסיימתי, הלכתי בכיוון המדרכה ולפתע ראיתי את אשתי מנסה לקום ולא הבנתי מה קרה. שאלתי אותה מה קרה והיא אמרה לי שהיא נתקלה במדרכה, באבנים המשתלבות וראיתי באמת שהאבנים לא היו שם באותו קו." (שורות 15-20 לפרוטוקול).

התובעת צירפה תמונות של מקום האירוע (ת/3) בכדי לבסס את טענתה, כי מדובר במפגע שיוצר סיכון להולכי רגל.

דיון:

לאחר ששמעתי את העדויות ואת טענות הצדדים ולאחר שבחנתי את המסמכים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל.

עדותה של התובעת הותירה רושם אמין ובתמיכה לגרסתה, הציגה מספר תמונות ממקום הנפילה מהן ניתן להבחין בבירור במפגע לו טוענת התובעת, היינו- שקע בעומק של כמספר סנטימטרים בין האבנים המשתלבות. עדותה של התובעת בכל הנוגע למקום התרחשות התאונה נתמכה בעדותו של בעלה אשר העיד כי הבחין בתובעת כשהיא מנסה לקום לאחר הנפילה וכן הבחין במפגע.

יתרה מכך, קיומו של המפגע אף לא נסתר על ידי הנתבעת.

משכך, אני מקבלת את גרסתה של התובעת לעניין אופן התרחשות התאונה, וקובעת כי התובעת אכן נפלה ונחבלה בשל כך שנתקלה בשקע באבנים המשתלבות במדרכה המצויה באחריותה של הנתבעת.