הוזייל נ' מדינת ישראל - ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום

החלטה

בפני בקשה מיום 5.3.2013, שכותרתה: "בקשה דחופה להארכת מועד להריסה עצמית".

עניינה של בקשה זו בצו הריסה מנהלי אשר ניתן בעניינו של מבנה בשטח של כ-81 מ"ר הבנוי מערבית לכביש 40 אשר מיקומו המדויק מפורט בצו ההריסה המנהלי (להלן: "צו ההריסה").

צו ההריסה ניתן ביום 27.6.2012 והודבק על המבנה נשוא הצו ביום 28.6.2012. בקשה שהגיש המבקש לביטול צו ההריסה, ביום 4.7.12, נדחתה ביום 6.9.12 לאחר שבית המשפט נתן תוקף להסכמת הצדדים כי: "בקשת המבקש... ... לביטול ועיכוב ביצוע צו ההריסה המנהלי... ...תידחה ללא צו להוצאות. עד ליום 5.1.2013, שעה 19:00, יהרוס המבקש, על חשבונו את המבנה על כלל חלקיו ומתקניו... ... היה ועד למועד ההריסה הנדחה לא נהרס המבנה, על כלל חלקיו ומתקניו, על ידי המבקש ו/או על ידי מי מטעמו, אזי למשיבה תעמוד זכות לבצע את צו ההריסה המנהלי, נשוא תיק זה, וזאת החל מיום 6.1.2013, ועד ליום 6.4.2013...". ראוי לציין כי בהודעה והבקשה המוסכמת שהגישו הצדדים, צוין בין השאר, כי למבקש עומדת הזכות להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע הצו, ואולם הובהר, כי אין בכך משום הסכמה של המשיבה לעניין עצם הארכת המועד.

במסגרת ההודעה והבקשה המוסכמת שהוגשו לבית המשפט, אף הובהר, כי ב"כ המבקש הסביר, בין השאר, בשפה הערבית, למבקש את תוכן ההסכמה, את התחייבויותיו "...ובמיוחד את התחייבותו להרוס את המבנה בעצמו עד למועד הנדחה כהגדרתו לעיל...".

ב"כ המבקש, עתה, עותר להארכת מועד כניסתו לתוקף של צו ההריסה המנהלי ב-3 חודשים נוספים, וזאת מן הטעם ש"המבקש טרם הספיק לדאוג לדיור חלופי, והליך ההידברות לקראת קבלת מגרש לבניה ויתר זכויותיו המגיעים לו, על פי דין טרם הסתיים מול הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב (כך במקור – י.ע) ".

המשיבה בתגובתה מתנגדת לבקשה. לטענת המשיבה הבקשה הוגשה בניגוד להוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע – 2010 בעיקר מן הטעם שלא צורפו לבקשה הצרופות הנדרשות.

לטענת ב"כ המשיבה, נוכח הוראות סעיף 6 לתקנות, דין הבקשה להימחק על הסף ובית המשפט אינו אמור לדון בה. בנוסף, לטענת ב"כ המשיבה, גם לגוף הבקשה עצמה, אין מקום לקבלה, נוכח העובדה כי לטענתו: "לא חל כל שינוי עובדתי ומשפטי בין מועד גיבוש הסכמת הצדדים ביום 5.9.2012 ומתן תוקף של החלטה להסכמה זו ביום 6.9.2012, לבין מועד הגשת הבקשה או עריכת תגובה זו המצדיק ... ... היעתרות לבקשה". לטענת ב"כ המשיבה, היה על המבקש, בהתאם להסכמת הצדדים, לבצע הריסה עצמית של המבנה עד ליום 5.1.2013 שעה 19:00, וכי הבקשה הוגשה בחלוף חודשיים תמימים, מהמועד האחרון לביצוע הריסה עצמית על ידי המבקש, וזמן קצר טרם ביצוע הצו על ידי המשיבה.

לטענת ב"כ המשיבה: "בקשת המבקשים אינה כוללת כל טענה בדבר היתר בהישג יד. אדרבא, מהבקשה עולה כי לכאורה פני המבקש הינם למציאת פתרון מגורים חליפי, קרי, לאי הכשרת המבנה נשוא תיק זה". בנוסף, טענה המשיבה, כי מהבקשה עולה כי הטעם היחיד לבקשה הינו מיצויו של מו"מ בין המבקש לבין הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב, וכי הלכה היא כי קיומו של מו"מ, אינו מהווה עילה לעיכוב ביצוע הצווים.

לטענת ב"כ המשיבה, אין מקום להיעתר לבקשה, בין השאר, נוכח העובדה שבקשת המבקש עצמה אינה כוללת כל טענה בדבר היתר בהישג יד.

ב"כ המשיבה אף ביקש לחייב את המבקש בהוצאות בגין הבקשה.

דיון

סעיף 2 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), קובע:

"הגשת הבקשה ומועדה

(א) בקשה –

(1) ...

(2) להארכת מועד לביצוע צו תוגש בכתב לפי הטופס שבתוספת השניה, עד שבעה ימים לפני מועד ביצוע הצו.

(ב) הבקשה תפרט באופן מלא את כל ההליכים המינהליים והמשפטיים, בכל הערכאות, בעניין הבנייה או השימוש שאליהם מתייחס הצו, ויצורפו אליה העתקים של כל הצווים, פסקי הדין וההחלטות הנוגעים לעניין.

(ג) ... בקשה הכוללת טענות עובדתיות, לרבות הטענה כי קיים סיכוי ממשי כי היתר הבנייה יינתן בתוך פרק זמן קצר, תיתמך גם בתצהיר של איש המקצוע המטפל בהליך הרישוי, ויצורפו אליו העתקים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.

(ד) ...."