הדר נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר

פסק דין

העורר, מר הדר מאיר, נולד בשנת 1942 בעיר גאבס שבתוניסיה ועלה ארצה ביום 20.10.53. הוא היה תינוק בזמן כיבוש תוניס ע"י הגרמנים ושמע מבני המשפחה על הקשיים איתם התמודדו באותה תקופה. בין היתר סופר לו שברחו להרים מפחד הגרמנים וחיו שם בתנאים קשים ביותר.

העורר הגיש בשנת 2006 תביעה למשיבה להכיר בו כנרדף ונכה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות) ונדחה בטענה שאינו ממלא אחר הוראת סעיף 3 לחוק הרדיפות:

3. "נכה יהא זכאי לתגמולים לפי חוק זה, אם נתקיימו בו שלושה אלה:

(1) עלה לישראל לפני יום כ"ב בתשרי תשי"ד (1 באוקטובר 1953)...;

(2)...

(3) בוטלה".

העורר לא השלים עם ההחלטה ומכאן הערר שבפנינו.

אין מחלוקת באשר לתאריך ההגעה של העורר לישראל. לדבריו הגיע ארצה במסגרת עליית הנוער יחד עם אחיו יעקב חג'ג' (להלן יעקב) אשר גם תביעתו נדחתה תחילה ע"י המשיבה. האח ערר בפני ועדת העררים בראשות כב' השופט פרידלנדר ועררו התקבל בהסתמך על פסק דין קודם של הועדה, לפיו המועד הקובע לצורך תחולת סעיף 3 הנ"ל הוא תחילת המסע לישראל וזאת במקרים בהם העולים עוכבו ע"י הסוכנות היהודית. בהסתמך על ההכרה בזכאות אחיו, עותר העורר בפנינו לקבלת עררו בציינו כי הוא ואחיו עזבו את תוניסיה באפריל 1953, הגיעו ביוני למרסיי ושם עוכבו במשך 6 חודשים ע"י הסוכנות היהודית.

דיון

א. פסק הדין בעניין האח יעקב ניתן בו"ע 241-09-09 שם קבעה הועדה בהסתמך על פסק דין קודם שלה- חיים חדד נ' הרשות המוסמכת - כי מי שהחל את מסע העלייה לישראל לפני המועד הקובע ב- 1.10.53 והעיכוב לעלייתו בפועל והגעתו לארץ לאחר התאריך הקובע, נגרם ע"י המדינה לרבות הסוכנות שפעלה בשמה, המדינה מנועה מלהעלות טענה של אי תחולת חוק הרדיפות לגביו.

ב. מבחינה עובדתית לא היתה מחלוקת בעניינו של יעקב כי הוא יצא מתוניסיה באפריל 1953, הגיע למרסיי ביוני ועלייתו לישראל עוכבה ע"י הסוכנות עד אוקטובר.

אנו מניחים כי אותן עובדות קיימות גם לגבי העורר שבפנינו.

ג. המשיבה טענה תחילה כי הוגש ערעור על החלטת הועדה בעניין יעקב ובהמשך כי הוגשה בקשה להארכת מועד להגשתו, אולם התברר כי הבקשה שהוגשה נדחתה ע"י ביהמ"ש המחוזי. כמו כן סברה המשיבה כי הוגש ערעור על פסק הדין הקודם של הועדה בעניין חיים חדד, אך הוברר כי העורר עצמו ביקש למחוק את הערעור, בימ"ש נעתר לו והמשיבה לא הגיבה.

ד. המשיבה מפנה לפסק דין שניתנו ע"י ביהמ"ש המחוזי בת-א אשר קבעו כי אין להתחשב בנסיבות, גם חריגות, שמנעו הגעה לארץ לפני המועד הקובע, וכדברי ביהמ"ש: "אין בכך לשנות מהוראת הדין" (ע"ר 1364/09 הרשות המוסמכת נ' אליאן דיין).

בעקבות פס"ד דיין גם וועדת העררים שינתה את גישתה – ראה ו"ע (ת-א) 683-09 דינה שי נ' הרשות המוסמכת.

המשיבה מפנה לפס"ד נוסף של ביהמ"ש המחוזי בעניין דני גואטה נ' הרשות המוסמכת (ו"ע (ת-א) 48774-10-10 שניתן בנובמבר 2011) אשר בנסיבות כמעט זהות לענייננו קבע: "...הוראת החוק היא המכתיבה את המועדים, וגם אם המערער ודומיו עוכבו על ידי המדינה ושלוחיה, אין בכך כדי לחרוג מהוראת החוק על ידי בית המשפט."

אנו מצרים על התוצאה המותירה את העורר בתחושת עוול אך אין לנו אלא לחזור על דברי ביהמ"ש בדני גואטה: "ויכול והפתרון לעניין זה יבוא בדרך של תיקון הוראת החוק. תיקון זה לא יכול להיעשות על ידי בית המשפט אלא ע"י הכנסת."

סוף דבר, אנו דוחים את הערר.

מזכירות הועדה תשלח את פסק הדין לצדדים.