הגדרת סמכות בית הדין באכיפת הסכם גירושין

הסוגיה העולה במסגרת החלטה זו הינה, מסגרת סמכותו של בית הדין הרבני לעסוק באכיפת הסכם גירושין.

בפנינו בקשת המבקש כי בית הדין יקבע שהסמכות העניינית לאכיפת הסכם הגירושין שבין הצדדים (הסכם מיום ח' בשבט תשע"ב (1.2.12) שאושר בבית הדין הרבני ביום ז' באייר תשע"ב (29.4.12)), נתונה לבית הדין הרבני, ולא לבית המשפט לענייני משפחה, שם הגישה המשיבה את תביעתה לאכיפת הסכם זה. לטענתו, ההתניות שבהסכם גירושין יוצקות שאלות דיוניות עתידיות שהיו צפויות כבר בעת חתימת ההסכם, שבגינם חלוקים כעת הצדדים, ואפשר לראות בפסק הדין המאשר את ההסכם מעין פסק דין חלקי שבו טרם הושלמה מלאכתו של בית הדין.  

לאור בקשתו זו, בהחלטת בית הדין מיום ט' בחשון תשע"ט (18.10.18) נאמר:

בקשת המבקש לקביעת סמכות דיון הוקראה.

תועבר לתגובת המשיבה בתוך 14 יום.

לאור התגובה, בית הדין ישקול הכרעתו בשאלת הסמכות העניינית.

ואכן, הוגשה תגובת המשיבה, אשר במסגרתה טוענת כי הסמכות לדון באכיפת ההסכם נתונה לבית המשפט. לטענתה, התביעה שהגישה לבית המשפט הינה לאכיפת ביצוע הסכם הגירושין על ידי ביצוע איזון הרכוש בין הצדדים, לרבות הגשת חו"ד שמאות עדכנית ביחס לנכסים נשואי ההסכם לצורך קביעת איזון הרכוש, כדי שבבעלות המשיבה יוותר הבית החדש ובידי המשיב יוותר הבית הקיים והמשרד, ולגבי יתר מרכיבי ההסכם אין מחלוקת בין הצדדים. לטענתה, תביעה שעניינה פרשנות הסכם או אכיפתו, אין אותה ערכאה שבפניה אושר ההסכם, ובמקרה שלפנינו – בית הדין הרבני, רוכשת סמכות נמשכת לדון בתביעה זו, ולבית המשפט סמכות לדון בכך, ובית הדין סיים את מלאכתו עם אישור הוראות הסכם הגירושין בין הצדדים.

שני הצדדים צירפו מקורות משפטיים להצדקת עמדתם.

ובכן, לאחר מקרא עמדת שני הצדדים, בית הדין קובע כי התביעה הנ"ל לאכיפת הסכם הגירושין הינה בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני.

ונבאר קביעה זו.

ראשית נציין – בסעיף 22 להסכם הגירושין שבין הצדדים נשוא בקשה זו, מצוינת חלוקת הבתים שבין הצדדים העתידית, ובהסכם שם מוזכר המתווה לביצוע החלוקה, כך שאף לאמור בהסכם, הביצוע של כל סעיפי ההסכם אינו מיידי ויש חלק שיבוצע לאחר זמן, כך שאין ספק שלבית הדין, שנתן את פסק הדין, הסמכות לקבוע ולפקח על מימוש כל סעיפי ההסכם.

בנוסף, לאמור בסעיף 19 להסכם הנ"ל, הצדדים היו אמורים לפנות בעתיד לשמאות על שני הבתים (וראו אף סעיף 34 להסכם, שהוסכם על מינוי שמאי להערכת שווי המשרד), כך שעל פי הוראות ההסכם, יש צורך בהשלמת ההליך שנקבע, ואין ספק שלבית הדין סמכות להשלמת הליך זה, שהרי המלאכה לא הושלמה. וראו עוד האמור להלן באשר לכך.

ביחס לחלוקת הדירות נשוא התביעה שהגישה המשיבה לבית המשפט, המסקנה המתבקשת היא, כי בית הדין לא קם מכיסאו, וכי פסק הדין שנתן תוקף להסכם שבין הצדדים לא סיים את הסכסוך לעניין אכיפת חלוקת הדירות והמשרד, משכך, קיימת לבית הדין הרבני סמכות להפעיל על פי חוק את כליו המשפטיים לסיים את הסכסוך וההתדיינות שבין הצדדים.

למעשה, כך הוא הדין גם כשמדובר בהליכי בזיון בית הדין לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956 או הליכי כינוס נכסים לפי סעיף 7ד לאותו חוק, וזה לשונו:

"7ד (א) בית דין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, רשאי למנות כונס נכסים (בסעיף זה – הכונס) על נכס מסוים של נתבע, אם הוכח להנחת דעתו, כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי קיים צורך מיוחד במינוי הכונס לשם ביצוע פסק הדין, ולעניין זה יחולו, בכפוף להוראות סעיף זה, הוראות סעיפים 53 עד 57 ו-60 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, וכפי שיתוקן מעת לעת, בשינויים אלה:

(1)  בכל מקום בסעיפים האמורים, במקום "ראש ההוצאה לפועל" יבוא "בית הדין";

(2)  בסעיף 57, במקום "בית המשפט" יבוא "בית המשפט לענייני משפחה שבתחום שיפוטו נמצא בית הדין".

(ב)         בית הדין יקבע את שכרו של הכונס, בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי החלות בתובענות בענייני משפחה."