הגדרת הסכם 'הסכם ממון בין בני זוג' – תבחינים ויישומם

הסכם הממון שבין הצדדים ופסק הדין בעניינו שעליו הוגש הערעור

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים שקבע:

העולה מהאמור הוא כי ההסכם הממוני בין הצדדים שלפנינו שנכרת ביניהם עוד לפני שנישאו, בעוד היו 'ידועים בציבור', איננו זקוק לאישור בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הרבני, וקיבל את תוקפו מכוח דיני החוזים.

ההסכם האמור עסק בצדדים ובנכס (בחלקו של ההסכם הנוגע לפסק דין זה ולערעור שלפנינו) שקורותיהם כמתואר בפסק הדין הן כדלהלן (ההדגשות אינן במקור):

הצדדים הכירו בשנת 1988 [...] ולאחר כחצי שנה, אחר שהאיש התגרש מאשתו לשעבר, עברו הצדדים להתגורר יחד בדירת האיש [...]

בשנת 1993 הודיעו לאישה ממנהל מקרקעי ישראל כי היא זכתה בהגרלה לרכישת קרקע ובאפשרות לבניית בית פרטי ברח' [א'] בירושלים. לקראת בניית הבית ערכו ביניהם הצדדים הסכם (ראשון) המבטיח את שותפותו של האיש עד לרישום הדירה בטאבו.

בנוסף, ערכו הצדדים ביניהם בתאריך 2.7.1994 הסכם ממון (שני) ללא אישור בית משפט, נוטריון או רושם נישואין [...]

בסוף 1996 הסתיימה הבנייה והצדדים עברו לגור בדירה, ובתאריך 21.3.2002 לאחר רישום הבית בטאבו, בוטל ההסכם משנת 1993 לזכויות האיש בדירה [...]

בשנת 2000 מיסדו הצדדים את נישואיהם ונישאו כדת משה וישראל.

עתה, אחר שנישואיהם עלו על שרטון פתחו הצדדים בהליך גירושין, ועתה הם נחלקים על תוקפו של הסכם הממון שכרתו יחד ועל אופן חלוקת הרכוש ביניהם.

ההסכם מושא הדיון – ההסכם השני האמור – נושא את הכותרת "הסכם ממון" ואת כותרת המשנה "הסכם זה יחול רק במקרה של גירושין בין [פלוני] ו[פלונית], מלבד [...]" וקבע בעניינו של הנכס המדובר:

אני [פלוני] [...] מצהיר [...]

בנוגע לבית שייבנה בעז"ה ברחוב [ב'] [...] במקרה של גירושין בין [פלוני] ו[פלונית] יישאר הבית בחזקת [פלוני] ו[פלוני] ישלם ל[פלונית] עבור חלקה בבית סכום של 100,000 דולר צמודים [...]

(נעיר כי אף שבהסכם דובר ב"רחוב [ב']" ובפסק הדין ב"רחוב [א']" הסמוך – הנכס הוא אותו נכס, על כך אין מחלוקת).

טענות הצדדים

עיקרי טענותיהם של הצדדים הם כדלהלן:

המערערת, באמצעות באת כוחה, טוענת כי בית הדין התעלם ממשמעות רישום הבעלות שנעשה לאחר ההסכם ושלדעתה אמור לגבור על ההסכם, וזאת על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין. עוד היא טוענת כי בית הדין התעלם מהנסיבות אשר לדעתה יוצרות חזקת שיתוף ספציפי בנכס, למרות ההסכם. כן היא משיגה על פסיקתו של בית הדין – אף לשיטתו – שלא הצמידה את הסכום של מאה אלף הדולרים הנקוב בהסכם למרות האמור בהסכם מפורשות בעניין זה.

המערערת גם משיגה על אי־התייחסותו של בית הדין בפסק דינו לעניינו של שאר רכוש הצדדים, מלבד הנכס המדובר.

המשיב מצידו טוען כי רישום הנכס אינו גורע מתוקפו המחייב של ההסכם, משיב גם לגופן של הטענות בדבר שיתוף ספציפי, ומקדים לכך כי מעיקרן של טענות אלה לא היה מקום לדון בהן בערעור מאחר שלא נטענו בבית דין קמא.