הבחנה בין מסלולים שונים בהליכי ערעור על החלטת מנהל הארנונה בגין חיובי ארנונה

בקשה לסילוק על הסף של עתירה מנהלית נגד עיריית תל אביב על החלטת וועדת ערר לענייני ארנונה מיום 25/12/12. בבקשה נטען כי לא ניתן לתקוף את החלטת וועדת ערר לעניין קביעת ארנונה כללית, בגדרה של עתירה מנהלית, אלא היה על העותר להגיש ערעור מנהלי חלף זאת.

ביום 7/8/11 הגיש העותר השגה על חיובי ארנונה בגין השנים 2009-2011 על הנכס שבבעלותו, מזנון המצוי בתוך מתחם בית הספר בתיכון אליאנס בתל אביב. העותר השיג על סיווג הנכס, אזורו וגודלו. כמו כן השיג העותר על חיובו בארנונה באשר הנכס פועל במתחם מוסד חינוכי ועל כן אינו בר גבייה ופטור ממס הארנונה, וכי חיובי הארנונה מהווים שינוי מצב לרעה לאחר עשרות שנים בהן לא חויב במס זה.

מנהל הארנונה דחה את ההשגה נוכח האיחור בהגשתה בחלוף 90 יום מהודעת התשלום השנתית ונוכח העובדה כי הוגשה השגה נוספת קודמת בנוגע לחשבון שבנדון באותה שנת מס באמצעות עו"ד אחר (גורלה של השגה זו נותר עלום). המשיב דחה את ההשגה גם לגופו של עניין בייחס לכל טענות העותר בהשגה, לרבות לעניין טענת הפטור. מנהל הארנונה קבע, כי המזנון מהווה יחידה עסקית נפרדת מבית הספר, העומד בפני עצמו ועל כן אין מקום ליתן פטור.

ערר שהגיש העותר על החלטת המשיב לוועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן: "חוק הערר"), נדחה בהחלטה מיום 25/12/12 בשל איחור בהגשת ההשגה. אשר לטענה כי העותר זכאי לפטור מארנונה מאחר ועסקו נמצא בשטח בית הספר, נקבע בוועדת הערר כי העותר לא הצביע על פטור שכזה. גם טענת העותר כי המזנון אינו פועל כל השנה וכי בהסכם בינו לבין ביה"ס ניתן לו פטור מתשלום ארנונה, נדחו לגוף העניין.

בעתירה המנהלית דנא משיג העותר על החלטת ועדת הערר.

מכאן בקשתה משיב לסילוק העתירה המנהלית על הסף מהטעם כי ערעור על החלטת וועדת ערר יש להגיש בגדרו של ערעור מנהלי בהתאם לסעיף 6 לחוק הערר.

העותר מבקש לדחות את הבקשה. לטענתו, הדרך לתקיפת החלטת ועדת הערר היא בהגשת עתירה מנהלית לפי פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "חוק בתי משפט מינהליים") שעניינה בהחלטות בענייני ארנונה. נטען, כי מאחר ואין חולק כי ההשגה לא הוגשה במועד, הרי שיש לראותה כאילו לא הוגשה, ואזי הדרך לתקיפת החלטה מנהל הארנונה, היא בעתירה מנהלית על פי הוראת סעיף 3(ג) לחוק הערר, המאפשר להשיג על החלטות מנהל הארנונה, בטענת נישום ש"הוא אינו מחזיק בנכס", בכל הליך משפטי ברשות בית המשפט.

יתרה מכך, נטען על ידי העותר כי בענייננו מדובר בטעמי ערעור בעלי היבט משפטי מובהק, ומכאן שהמסלול המתאים לבירורן הוא בדרך של עתירה מנהלית.

מהו המסלול הנכון לתקיפת החלטת ועדת הערר?

להלן, אסקור בקצרה את שני המסלולים השונים לתקיפת החלטות רשויות מקומיות בענייני ארנונה. האחד, הוא הקבוע בחוק הערר, והשני הוא הקבוע בתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים.