האם שאלת נפקותו של הסכם הפשרה בבוררות היא שאלה משפטית גרידא ועל כן היה על בית המשפט המחוזי להכריע בה ואל להפנותה לבית משפט השלום

החלטה

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת )כב' הנשיא י' אברמוביץ,
סגן הנשיא מ' בן דוד והשופט נ' ממן( מיום 20.5.01, אשר קיבל את ערעור המשיבה על פסק
דינו של בית משפט השלום בנצרת )כב' השופטת ד' מויאל(, מיום 30.3.99, לפיו נדחתה
בקשת הרשות להתגונן שהגישה המשיבה.

1. המבקש הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום יתרת שכר טרחתו עבור שירותי תכנון
ופיקוח במבנה, שנתן למשיבה על-פי הסכם בין הצדדים מיום 25.9.94 )להלן: ההסכם(. בין
המשיבה לבין הקבלן המבצע התגלעה מחלוקת בגין החשבונות הסופיים, ובעקבות בוררות
שהתנהלה ביניהם נחתם בין המשיבה לבין הקבלן המבצע הסכם פשרה בבוררות. בהסכם פשרה זה
נקבע ערכו הסופי של הפרוייקט בסך של כארבעה מליון ש"ח. בכתב תביעתו טען המבקש כי את
ערך יתרת שכר טרחתו יש לחשב לפי ערכו הסופי של פרוייקט הבנייה שנקבע בהסכם הפשרה
בבוררות.

2. המשיבה הגישה בקשה למחיקת כותרת, אשר נדחתה בהסכמה. בבקשת הרשות להתגונן שהגישה
המשיבה טענה כי הסתמכותו של המבקש על הסכום הנקוב בהסכם הפשרה בבוררות הינה שגויה
משני טעמים: הראשון טמון בעובדה שהמבקש לא היה צד להליך הבוררות בינה לבין הקבלן
המבצע, ולפיכך אין הוא רשאי לטעון לקיומו של השתק פלוגתא. הטעם השני נעוץ בעובדה
שבהסכם בין המבקש למשיבה ערך פרוייקט הבנייה שממנו נגזר שכר טרחתו של המבקש, נקבע
כ"ערך המבנה, כמוגדר בתקנון בסעיף 6, בנוסף לתשלומים המגיעים למתכנן על-פי סעיף 3.4