האם חייבים, אשר תקופת החכירה הרשומה שלהם בלשכת רישום המקרקעין הסתיימה, הינם דיירים מוגנים מכח סע' 33 לחוק הגנת הדייר ?

זהו ערעור הורי המנוח על פסק דין שניתן בביה"ד האזורי בת"א ביום כ"ג באדר תשס"ד בתיק 308612/3, שבו נפסק כי [אלמונית] הבת של המנוח [פלוני] ז"ל היא היורשת היחידה של כל עזבון המנוח [פלוני] ע"ה, וכן הורה כי [פלונית], אלמנת המנוח, שהיא אמה של [אלמונית] תהא אפוטרופסית על בתה.

המערערים טוענים שיש להם שטר מוקדם יותר שניתן בתאריך כ"ד באלול תש"ס ושטר זה שמזכה את אביו ואמו קודם לזה של הצוואה שמיום כ"ג בתשרי תשס"ב, והוא קודם לשטר צוואה מיום ב' באלול תשס"א שבו נתן רכושו לבתו [אלמונית], ועל כן יש לזכות את הורי המנוח ברכושו.

לאחר עיון בסיכומי באי כח הצדדים ובפסה"ד נשוא הערעור והמנומק היטב, נראה לנו שלא להתערב בפסק דינו של ביה"ד האזורי, ויש לדחות את הערעור.

ועל כן מחליטים:

א. דוחים את הערעור.

ב. אין צו להוצאות.

הרב משה טופיק - דיין                  הרב שלמה בן שמעון - דיין

עיינתי היטב בפסק הדין נשוא הערעור ונמוקיו ובסיכומי הצדדים כולל הערות תורניות מ"אחד מגדולי הוראה" שצירף המערער ובתגובות ההדדיות. אכן יש בנדון דנן צדדים לעיון ולשקול דעת, ונבחן אותם לפרטיהם.

א. הריעותא: דין מרומה - טענינן מזויף

בנמוקי פסה"ד נאמר כי ישנן תהיות רבות על כך ששטר המתנה והמודעה מיום כ"ד באלול תש"ס הוגש רק לקראת סיום המחזור הראשון של ההתדיינויות. תקופה ממושכת נשענו הורי המנוח על השטר הנוטריוני מתשס"ב ולא הציגו כלל את השטר מאלול תש"ס. גם כשהציגו היה זה בצלום חלקי ללא חתימת הנותן והעדים.

בסכומים בפנינו נטען כי ההשענות משך תקופה ארוכה על הצוואה הנוטריונית מהוה הודאת בעל דין מהורי הבעל שעד מועד הצוואה הנוטריונית עדין היתה הדירה של הבעל ולא של הוריו כי אין אדם נותן מה שאינו שלו.

לשתי הפירכות הללו משיב ב"כ ההורים כי העדים של שטר המתנה חששו פן יבולע להם ע"י קרובי האלמנה, ולכן רצו ההורים של הבעל שלא לגלות שטר המתנה. אילו היתה כאן הודאת בע"ד גמורה היה הדין קובע שאמיתות האמתלא מסורה לביה"ד ואם ביה"ד שדן בענין לא הכיר בה כאמיתית ולא נראתה לו, אין לסמוך על האמתלא.

אמנם לפי טבע בני אדם, מיחסים משקל גדול יותר למסמך נוטריוני, ועל כן לא יפלא אם לא ראו צורך להשען על השטר מאלול תש"ס. גם עצם עשיית הצוואה הנוטריונית ע"י המנוח אינה מהוה הוכחה לבטלות שטר המתנה מאותה סיבה.

נותר רק החשש של דין מרומה שהעלה ביה"ד אולם חשש זה אינו עומד מול עדויות כשרות שניתנו בבית הדין ונתנו אמות למסמך - לחתימתם ולחתימת המנוח. ובהסבר של חשש מאיומים מסיע ג"כ להוריד חשש דין מרומה.

לא נראה כלל לדון בזה דינו של דין מרומה כאשר ביה"ד לא מצא שמץ של חשש רמאות בעדים שאשרו את חתימות בשטר מאלול תש"ס, לפיכך לא שייך הכא טענת מזויף.

ב. עדים המעידים שלא קראו את תוכן המסמך

ביה"ד מברר בפס"ד שעדים שלא קראו את השטר ולא ידעו מה כתוב בו אינם מכשירים את השטר. אולם השאלה העומדת לדיון היא, האם הם נאמנים שלא ידעו ולא קראו. בחוות דעת שבסיכומי המערער נאמר שכאשר חתימת ידם יוצאת ממקום אחר אינם נאמנים לפסול את השטר בשום טענת פסול מלבד בעדות מודעה. כל טענת פסול מהעדים עצמם הוי בגדר חוזר ומגיד או בגדר אין אדם משים עצמו רשע. בנוסף לזה נטען שם שהעדים אינם מעידים על השטר ועל המתנה שנעשית בפניהם אלא רק על החותם שחתם בפניהם וחתם בצלילות דעת ולכן אין כאן חזרה בדבריהם כשאומרים שלא קראו את השטר, יחד עם כל זה חתימה ועדות כזו יש לה תוקף של שטר.

כנגד טענה זו משיב הצד שכנגד שאף אם היה מסמך בחתימת ידם יוצא ממקום אחר מכל מקום לא נעשה שום הליך של קיום חתימתם ע"י ביה"ד מכח אותו מסמך, ונוסיף אנן שגם אין זה פשוט שמסמך אחד דיו לקיום חתימות. לפיכך יוצא שהעדים הם אלו שקיימו את חתימתם בפני ביה"ד והם אמרו באותה הגדה שלא ידעו את תוכן הצוואה ולא ידעו על מה חתמו. ועדין יש לדון בטענה שחתימתם היא לאשר את חתימת המנוח.

ג. תוקף המתנה מאלול תש"ס מכח חתימת ידו של המנוח