ה"פ 8319-04-16 בופה - עסק חברתי בע"מ נ' עיריית הרצליה

המבקשת הגישה המרצת פתיחה נגד המשיבה, במסגרתה נתבקש פסק דין הצהרתי "לפיו אין המבקשת אמורה לשלם למשיבה תשלומים בגין חשבונות ארנונה אותם דורשת ממנה המשיבה וזאת מעבר לתשלומים המגיעים למשיבה מהמבקשת בגין חיובי ארנונה המגיעים ממנה בפועל ולא מעבר לכך. כמו כן יתבקש ביהמ"ש הנכבד ליתן צו המורה למשיבה למסור למבקשת חשבון ארנונה מפורט ומעודכן בגין התקופה בה מבקשת המשיבה לחייב את המבקשת בתשלום חשבון ארנונה וזאת על מנת לאפשר למבקשת לשלמו."

המשיבה העלתה, במסגרת תגובתה לבקשת המבקשת למתן צו זמני, טענת העדר סמכות עניינית. לשיטתה, הסעד נוגע להחלטה שניתנה ע"י המשיבה, עירייה, ועל כן הטענות ראויות להתברר בבית המשפט לעניינים מנהליים. ביקשתי את עמדת המבקשת לטענה זו, וזו הגישה תגובה, שלאחריה הוגשה תשובה.

סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס – 2000 קובע כי בית משפט לעניינים מנהליים ידון בין היתר ב"עתירה נגד החלטה של הרשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה עניינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מנהלית)".

פרט אחד לתוספת הראשונה מונה "ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד". פרט 8 לתוספת הראשונה מונה "החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה, למעט החלטה הטעונה אישור שר הפנים...".

סעיף 2 לחוק האמור מגדיר "החלטה של רשות – החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל".

הסעד המבוקש בתובענה מצוי בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים, באופן מובהק. המדובר בהחלטה או מחדל של עירייה, הנוגעת לענייני ארנונה, ובהתאם לסעיפי החוק שצוטטו לעיל, הרי שאין ספק שהסמכות העניינית איננה נתונה לבית משפט זה.