ה"פ 7648-05-15

בהמרצת הפתיחה הנדונה, החברה המבקשת עותרת להצהיר על כך, שאין לה חוב כלפי המשיבה, רשות מקרקעי ישראל, אשר בסילוקו יכולה המשיבה להתנות חתימתה על שטרי העברת זכות שכירות בנכס מקרקעין, שנרכש על ידי המבקשת במסגרת הליך של כינוס נכסים, ומבקשת לחייב הרשות ליתן הסכמתה להעברה ולחתום על השטרות.

מדובר בנכס מקרקעין בקרית גת (גוש 5841 חלקה 22/1, רח' ישראל פולק 35, ולהלן: "המקרקעין"). אשר זכויות החכירה בו, היו של חברת מפעלי נייר ירושלים ונאמן (2000), בע"מ, שהייתה בהליכי פירוק (להלן: "מפעלי נייר"). במסגרת הליכי הפירוק, מכר כונס הנכסים שמונה לשם מימוש נכסי מפעלי נייר, לטובת חובותיה לנושה המובטח, בנק דיסקונט בע"מ, את הזכויות במקרקעין, לחברה המבקשת. המכר אושר על ידי ביהמ"ש המחוזי באר שבע, במסגרת תיק פר"ק 10250-06-11, וניתן צו, מיום 4.8.13 (כב' השופטת ש. דברת), לפי סעיף 34א לחוק המכר, תשכ"ח-1968, ונאמר שם, כי זכויות של החברה, בנכסים שהכונס מכר, ובהם גם אלה שבמקרקעין "יועברו לשמה של הקונה - (המבקשת) שהן נקיות מכל שיעבוד, עיקול, וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי".

כזכור, קובע סעיף 34א הנ"ל, שכותרתו "מכירה על ידי רשות", כי "נמכר נכס על ידי בית משפט, לשכת הוצאה לפועל, או רשות אחרת על פי דין, עוברת הבעלות לקונה, נקיה מכל שיעבוד, עיקול וזכות אחרת בנכס, חוץ מזכות שלפי תנאי המכירה אינה מתבטלת, ומזכות שאינה משמשת ערובה לחיוב כספי".

ברם, המשיבה, שעמה חתמה מפעלי נייר על הסכם החכירה, סירבה ליתן הסכמתה להעברת הזכויות על שם המבקשת, עד אשר יסולק חוב עבר בגין דמי חכירה שנתיים, שהיה על מפעלי נייר לשאת בו בשעתו, לפי הסכם החכירה (בהעדר פיצול ופירוט של החוב, יתכן, שחלקו נוגע לתקופת כינוס הנכסים, אך הטענות העקרוניות של הצדדים רלוונטיות לכל התקופה), וכן, שיפונה שטח סמוך, חלק מחלקה 32 בגוש 5841, המצוי ממזרח לגבול חלקה 22, שאליו פלשה, בעבר, מפעלי נייר (להלן: "שטח הפלישה"), ושבגינו ניתן נגד חברה זו פסק דין לפינוי ולסילוק יד, כאשר אותו פינוי כולל גם הסרת בניה מעל פניו (נראה, כי מדובר במשטח בטון היצוק על חלק מאותו שטח).

לאמיתו של דבר, טוענת הרשות, אף כי בחצי פה, כי רשאית היא להתנות ההסכמה להעברת הזכויות, גם בתשלום דמי שימוש בגין שטח הפלישה, לתקופה הרלוונטית, שבמהלכה מפעלי נייר החזיקה בו, אך, להבדיל מטענת ההתניה של מתן ההסכמה בתשלום דמי חכירה, שם הועלו טענות משפטיות הטעונות בירור, לא הציגה הרשות שמץ סימוכין להתכנות מניעת הסכמתה עד להסדרת אותם דמי שימוש, בסכום לא ידוע, ומדובר בטענה סתמית, שיש לדחותה מניה וביה, בהיותה סותרת, ללא ספק, את הוראת החוק ואת צו בית המשפט, שלפי סעיף 34א הנ"ל.

הצדדים חלוקים על זכותה של המשיבה להתנות חתימת שטרי העברת זכות השכירות בסילוק חוב דמי החכירה (הסכום והפרטים המדויקים אינם רלוונטיים משום שהמחלוקת מהותית - משפטית). המחלוקת סביב פינוי שטח הפלישה, אינה במישור העקרוני, משהמבקשת קיבלה על עצמה לבצע את סילוק היד משם, אלא, ממוקדת ברמה העובדתית - טענתה כי ביצעה את המוטל עליה, וכי, ככל שקיים שטח פלוש נוסף, בחלקה הסמוכה, לא היא בעלת דברה של הרשות, לעניין פינויו, ואף אסור לה, כבאה בנעלי מפעלי נייר, להיכנס לשם ולעשות במקום כל פעולה. תנאי נוסף להסכמת המשיבה להעברת הזכויות - תשלום דמי הסכמה, אינו במחלוקת, משהמבקשת לא העלתה טענה מצידה במישור זה.

אתייחס, תחילה, לשאלת סילוק היד משטח הפלישה. נכון למועד הדיון בהמ"פ, ושמיעת הראיות (8.5.16), טענה המבקשת, באמצעות מנהלה, ובעל מניותיה, מר אשר נאמן, כי פסק הפינוי בוצע במלואו, כולל הסרת משטח הבטון. ב"כ המשיבה טענה, כי על פי דו"ח פיקוח עדכני של איש שטח שיצא למקום, אין כך פני הדברים, וכי לא סולק אותו חלק של משטח הבטון, המופיע בתצלום אווירי, שהוגש בהסכמה, וסומן מש/1, המצוי "מול" חלקה 6, ממזרח לה. המשיבה לא כפרה בכך, שהמבקשת פינתה, לשביעות רצון, את מקטע שטח הפלישה המצוי "מול" וממזרח לחלקה 22 שאותה היא רכשה.

מר נאמן טען (ראה עמ' 4 לפרוט' ש. 1 עד 30) וכן עמ' 5 ו-6 עד ש. 9), שאין עליו חובה לפנות את שטח הפלישה הגובל בחלקה 6, אשר מצויה, עדיין, בשליטת כונס מפעלי נייר, ושלא נמכרה לו, ויתר על כן - אין לו ולאנשי המבקשת כל זכות להיכנס ולפעול כלשהו, באותו מקטע של חלקה 32 אשר מצוי ממזרח לחלקה 6 הנ"ל.

יוער, אף כי לא זה לב ההכרעה בסוגיה זו, שאיש הפיקוח של הרשות לא בא להעיד על הנתונים העובדתיים שהמשיבה טוענת להם, ואל מול גרסתו הסדורה של מר נאמן, לא באה גרסה עובדתית מוכחת אחרת. ברם, לא זה לב העניין, משום שגם מר נאמן אינו טוען לפינוי כל שטח הפלישה ה"היסטורי", ועומד על כך שמה שאנשיו פינו, מהווה קיום נאות של פסק סילוק היד הנוגע למבקשת, כבאה בנעלי מפעלי נייר.

טענתה של המבקשת לנדון - בדין יסודה.