ה"פ 7250-05-11,ת"א 10221-06-11 - פסקדין

מההודעות שהגישו הצדדים עולה כי נותרו להכרעה שתיים מההשגות שפורטו בהודעת אדלר ופדלון מיום 14.10.2015:

א.  הוספת חיובי ריבית והצמדה על החובות האישיים – החברה הוסיפה על החובות האישיים הפרשי הצמדה וריבית בשיעור הנגזר מסעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה ביחס לכל התקופה שמאז היווצרות החוב ועד למועד ההתמחרות. לטענת אדלר ופדלון לא היה מקום להוספת הפרשה הצמדה וריבית על החובות האישיים, ולמצער היה מקום להוסיף הצמדה וריבית בשיעורים נמוכים יותר.

ב. רישום יתרת הזכות שנוצרה בשנת 2008 לטובתו של מר לבנת בספרי ימקום כהלוואה (ולא כשטר הון) - משמעותה של פעולה זו היא שמר לבנת זוכה בהפרשי הצמדה בגין יתרת זכות זו.

להלן הכרעתי בשתי הסוגיות הללו:

הוספת חיובי ריבית והצמדה על החובות האישיים – החובות האישיים יישאו הפרשי הצמדה וריבית בשיעור הנגזר מסעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה ממועד היווצרותם ועד למועד הגשת התביעה בת.א. (מרכז) 10221-06-11 (להלן: "תביעת החברות"), דהיינו עד ליום 6.6.2011, והפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א - 1961 ממועד זה ועד ליום ההתמחרות (דהיינו עד ליום 1.11.2015).

ההנמקה להחלטתי זו היא כדלהלן: מהראיות שהוצגו לפניי עולה כי בחברות היה מקובל לחייב בגין חובות שנוצרו לבעלי המניות כלפי החברות בריבית לפי סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה. כך נהגו הן ביחס ליתרת חוב של מר פדלון והן ביחס ליתרת חוב של מר לבנת, ובהתאם לכך גם הוגשו הדו"חות השונים, לרבות לרשויות המס (ואכן גם ב"כ אדלר ופדלון אינם מבקשים את שינוי החיובים לפני שנת 2009). במצב דברים זה קיימת חזקה כי הצדדים הסכימו לכך שזו הריבית שתחול על חיוביהם האישיים, ולמצער יש לראות בכך נוהג פרטי שמשמש כמנגנון השלמה להסכמות הצדדים לפי סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי). מטעם זה עד למועד הגשת תביעת החברות יש מקום לחייב בהפרשי הצמדה וריבית הנגזרים מסעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה.

לאור האמור, בעת הגשת תביעת החברות עמדה להן הזכות לדרוש כי כל חוב אישי יישא הפרשי ריבית והצמדה ריבית על פי ההסכמה החוזית ממועד היווצרו ועד למועד פירעונו, וזאת גם אם עמדה על תשלום החובות לאלתר (ראו ע"א 48/88 ברזל נ' בנק צפון אמריקה בע"מ (1988). החברות לא עשו כן ביחס לתקופה שלאחר הגשת תביעת החברות, אלא הסתפקו בתביעת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה (ראו סעיף 174 לכתב התביעה בתביעת החברות), שאין חולק כי בדיעבד היא נמוכה מהריבית לפי ההסכמה החוזית (דהיינו לפי סעיף 3(ט) לפקודת מס הכנסה). במצב דברים זה מנועות כיום החברות מלחייב את החובות האישיים בגין התקופה שלאחר הגשת התביעה בחיובי ריבית גבוהים מאלה אותם תבעו. ראו לעניין זה ע"א 132/85 אמורפא א.ג. נ' ה.ש.י. המגדר – תעשיות פלדה בע"מ, פ"ד מא(4) 477, 488 – 489 (1987); ת"צ (מרכז) 1039-05-08 סילורה נ' בנק לאומי לישראל, פסקה 3(1) (החלטה בבקשה לאישור תובענה כייצוגית. ניתנה ב- 18.10.2009 ע"י השופט אברהם יעקב). ודוק, לכאורה מניעה זו חלה רק ביחס לחיוביהם האישיים של מר אדלר ומר פדלון, ואולם שיקולי הגינות מחייבים שאותו מנגנון שערוך יחול גם ביחס לחיוביו של מר לבנת.

ויובהר, כפי שציינו באי כוח החברות, הן אומנם תבעו את פירעון החובות לאלתר, ותביעתן זו נדחתה, תוך שנקבע כי החובות האישיים לא ניתנים לפירעון על פי דרישה, אלא רק בעת חלוקת דיבידנד או התרחשות אירוע דומה (ובכלל זה ההתמחרות). עם זאת, כפי שהוסבר לעיל, לא הייתה כל מניעה שהחברות יתבעו שכל עוד לא נפרעו החובות הם יצברו ריבית הסכמית. משנמנעו החברות מלעשות כן, והסתפקו בתביעה לכך שעל החובות האישיים של מר אדלר ומר פדלון יצטברו הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, אין לאפשר להן להוסיף לחייב בריבית ההסכמית בגין תקופת ההתדיינות.