ה"פ 46439-01-13 נעמן נ' מינהל מקרקעי ישראל

נתוני רקע

1.המבקש (להלן, גם "נעמן") הגיש המרצת פתיחה נגד המשיב (להלן, גם "המינהל"). בגדרה של המרצת הפתיחה התבקש בית המשפט לבטל את הצו שהוצא על ידי המינהל כנגד נעמן, מכוח חוק מקרקעי ציבור (סילוק פולשים), התשמ"א-1981 (להלן – "החוק הנ"ל"). כך, בהתאם להוראות סעיף 5ב(א) לחוק הנ"ל. הצו של המינהל ניתן ביום 3.1.13 בקשר עם המקרקעין הידועים כחלקה 30 בגוש 18221. הצו ניתן על ידי מר תמיר ברקין (להלן – "ברקין"), מנהל מחוז הצפון של המינהל. ברקין, איפוא, הוא "הממונה", כמשמעותו בסעיף 1(1)(א) לחוק הנ"ל, שהרי הוא "מנהל מחוז של הרשות". הצו ניתן בעקבות דו"ח שניתן על ידי מר מזייד פארס (להלן – "פארס"), מנהל ענף פיקוח במחוז הצפון של המינהל. פארס, איפוא, הוא "פקח", כמשמעותו בסעיף 4(א) לחוק הנ"ל. על כך עוד להלן.

2.במצורף להמרצת הפתיחה עתר נעמן ליתן צו מניעה זמני וזה ניתן לו. הונחה בפניי תשובת המינהל לבקשה לצו המניעה הזמני. בהמשך הדרך נשמעו ראיות לליבונה של הבקשה לצו מניעה זמני, ואף הוסכם על ידי בעלי הדין כי בגדרה של הכרעתי יינתן פסק דין, אף לגוף המרצת הפתיחה.

3.מטעמו של נעמן הוגש תצהירו-שלו (ת/1), וכן תצהיריהם של מר ג'מיל עבוד (להלן – "עבוד"; ת/4) ושל מר ירון ויסמרק (להלן – "ויסמרק"; ת/2). מטעם המינהל הוגש תצהירו של פארס (נ/3). עוד הונחה בפניי שורה של מוצגים על ידי בעלי הדין. משכל אלו עמדו לנגד עיניי הונחו בפניי סיכומי טענות ב"כ הצדדים, אף בשני מחזורים.

4.להלן אדרש לסוגיות הצריכות להכרעתי. אקדים להן דיון נורמטיבי בעניינו של החוק הנ"ל.

החוק הנ"ל

5.החוק הנ"ל נועד לקדם פני רעה של סילוק פולשים למקרקעי ציבור, ובהם מקרקעין של המינהל, ואין עוררין שאלו הם המקרקעין נשוא ההליך שבפניי. סעיף 4(א) לחוק הנ"ל מורה אותנו כי אם "תפס אדם מקרקעי ציבור, ושוכנע הממונה, לאחר שעיין בדין וחשבון בכתב מאת פקח שביקר במקום ועל סמך מסמכים לעניין הזכויות במקרקעי הציבור, כי תפיסתם הייתה שלא כדין, רשאי הממונה, בתוך שישה חודשים מיום שהתברר לו כי התפיסה הייתה שלא כדין, ולא יאוחר משלושים ושישה חודשים מיום התפיסה, לתת צו בחתימת ידו, הדורש מהתופס לסלק את ידו ממקרקעי הציבור ולפנותם, כפי שקבע בצו ועד למועד שקבע בו (להלן – מועד הסילוק והפינוי), ובלבד שהמועד האמור לא יקדם מתום שלושים ימים מיום מסירת הצו". ועוד מבהיר סעיף 4(ב1) כי "בצו יתוארו מקרקעי הציבור שעליהם הוא חל לפי גבולותיהם, נקודות הציון שלהם או כתובתם, או באמצעות מפה; היו מקרקעי הציבור רשומים במרשם המקרקעין, יצורף לצו גם נסח הרישום".

ככל שעסקינן בתופס המקרקעין הנטען הרי סעיף 5ב(א) לחוק הנ"ל קובע כי "הרואה את עצמו נפגע ממתן צו, רשאי לפנות לבית משפט השלום שבתחום שיפוטו נמצאים מקרקעי הציבור שהצו חל עליהם, עד למועד הסילוק והפינוי הקבוע בצו, כדי להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעי הציבור; הוכיח את זכותו כאמור, יבטל בית המשפט את הצו ואת הפעולות שנעשו מכוחו". ההליך שבפניי ננקט לאור המרצת פתיחה שהגיש תופס המקרקעין הנטען.

6.פרשנותו של החוק הנ"ל זכתה לדיון נורמטיבי מקיף בפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה ב-רע"א 4311/00 מדינת ישראל נ' אליעזר בן שמחון, פ"ד נח(1) 827 (להלן – "פרשת בן שמחון").

השופטת פרוקצ'יה מצביעה על ההגנה על החזקה במקרקעין, התופסת מקום מרכזי במשפטנו. ביסודו של דבר נהיר ש"אכיפתה של ההגנה על החזקה נעשה, ככלל, באמצעות תביעה משפטית של המחזיק כנגד תופס המקרקעין" וזאת משום "הסתייגותו של המשפט מעשיית דין עצמית לתפיסת חזקה בקרקע" (עמ' 837). אכן, בנתון לכך, מתיר הדין הכללי, בסייגים ובמגבלות, עשיית דין עצמית. כך, משום "הכרת המשפט בצרכים האנושיים של האדם, ובהם הצורך להגיב תגובה טבעית ומיידית לשלילת חזקה בנכס הנעשית בסמיכות ממש למעשה ההתנכלות. אולם כנגד זה ההכרה בעשיית הדין העצמית מוגבלת ומתוחמת לגדרות צרים בלבד" (עמ' 839).