ה"פ 45775-06-11 אבו יחיאל - חברה לבנין בע"מ נ' מדינת ישראל - מנהל מקרקעי ישראל (כיום - רשות מקרקעי ישראל) - פסקדין

פסק דין משלים זה, ניתן בעקבות החזרת ההליך לבימ"ש זה, תוך מתן הוראות, לאחר שהוגש ערעור, מטעם המבקשת, על פסק הדין המקורי, שניתן על-ידי, ביום 29.7.12. פסק דינו של כב' ביהמ"ש העליון, שהוראותיו מיושמות על דרך מתן פסק הדין המשלים הנוכחי, ניתן במסגרת ע"א 7690/12 (הרכב השופטים הנשיא א. גרוניס, ח. מלצר ו- צ. זילברטל, מיום 5.1.14).

ההמ"פ הנדונה הוגשה, על-ידי המשיבה, בתור חליפתה של חברת קבוצת בוני ערים בע"מ (להלן: "קי.בי.עי" או "החברה"), שלה היתה מערכת הסכמית מורכבת עם המשיבה, למן שנות החמישים של המאה הקודמת, ועניינה - זיכיון להקמת ופיתוח העיר אשדוד, בידי החברה, כנגד הקצאת מחצית מקרקעות העיר לטובתה (לעניין מעמדה של המבקשת כחליף - בתחילה רכשה המבקשת את זכויות קי.בי.עי בשטח הידוע בתור "הרובע המיוחד", שביחס אליו מוקדה התובענה, וזכויות קי.בי.עי. שם הומחו לה. לימים, וכפי שנמסר טרם החזרת ההליך להשלמה, ובמהלך בירור הערעור, רכשה המבקשת את מלוא השליטה בחברה. לצורך ענייננו - המבקשת והחברה חד המה כיום).

המבקשת עתרה להצהרה כי הינה בעלת זכויות במושע, בחלקים שווים, יחד עם המשיבה ברובע המיוחד, בשטח של מאות דונמים, וכן נטען, כי היא זכאית למחצית משטחים שהופקעו בעבר, ושהפקעתם בוטלה לימים.

לאחר סקירת המערך ההסכמי הרלוונטי, על גלגוליו, לרבות הסכמים שביטלו חוזים קודמים, מסקנתי היתה, שנותר בתוקפו, ומוסיף לחייב הצדדים, סעיף מסויים - 2(ד) באחד ההסכמים, המכונה "הסכם 1967", ועל פיו:

"לגבי מרכז העיר, הרובע המיוחד הצמוד לו ושפת הים, קיימת נכונות לתכנון ופיתוח משותף. איתור השטחים לכל צד, ייקבע מזמן לזמן, בהתאם להתקדמות התכנון, וצורכי הפיתוח, כשהיחס הכללי הינו 55% למדינה, ו- 45% לחברה".

נדחתה, בפסק דיני, "פרשנות הקיצון" של המבקשת, ולפיה, יש בהוראה חוזית זו להקנות לה זכויות בהיקף של 45% מקרקעות הרובע המיוחד. מאידך גיסא, הקביעה כי סעיף 2(ד) הנ"ל, נותר על כנו, מנעה אימוץ "גישת הקיצון", שמנגד, זו שאחזה בה המשיבה, ולפיה, לאחר הסכם נוסף, משנת 1985, שבגדרו הוסכם על ביטול השלב הסופי, כהגדרתו, של המערך החוזי, ועל ביטול זכותה העתידית של החברה לקבלת תמורות נוספות של שטחי קרקע, "לא תיתכן הכרה אף בבדל זכות נוספת לקי.בי.עי ברובע המיוחד, מכל מקור וסוג, מעבר ל 158 דונם שהוקצו ואותרו" (כך הגדרתי את גישת המשיבה בעמ' 12 לפסק דיני המקורי).

בפסק הדין המקורי נמנעתי, מנימוקים שניתנו, מלנסות וליצוק תוכן פרשני להוראה החוזית, העמומה, המגולמת בסעיף 2(ד). אופיין והיקפן של זכויות המבקשת, העשויות להיגזר לה מהמשך תוקפו של סעיף זה, לא הוכרעו. מסקנתי היתה כי: "למבקשת, כחליפתה של קי.בי.עי, נותרו זכויות במקרקעי הרובע המיוחד, גם לאחר הסכם 1985, ולמרות ביטול השלב הסופי של ההסכם המשולב, אולם זכויות אלה נגזרות וכפופות לאמור בסעיף 2(ד) להסכם 1967, המוסיף לחייב הצדדים". הסעד שניתן, התמצה, לפיכך, בהצהרה על תוקפו הנמשך והמחייב של סעיף 2(ד), ולא מעבר לכך.

ערכאת הערעור קבעה, שאין להותיר את בעלי הדין "בערפל" הנגזר מהעדר פרשנות לסעיף דנן, ואף אין לאפשר הליך נוסף ואחר בין הצדדים, לעניין זה, כאשר מלכתחילה, המבקשת לא ביססה עילתה על סעיף 2(ד) והעניין עלה לראשונה רק בסיכומיה. כמו-כן, הוער, בפסק דינו של ביהמ"ש העליון, שבימ"ש זה לא נדרש לטענת המבקשת, כי בכל מקרה היא זכאית להשבת כמחצית השטח שהופקע, וכן, שלא ניתנו נימוקים מספקים לדחיית טענת התיישנות שהעלתה המשיבה.

החזרת ההליך לבית משפט זה, נעשתה, איפוא, למטרות הבאות, כפי ההנחיה הגלומה בפסקה 5 של פסק הדין בערעור:

א.מתן אפשרות למבקשת לעתור לתיקון התובענה על דרך הוספת הטענה המבוססת על סעיף 2(ד), וככל שעתירה זו תאושר, תפתח הדרך להכרעה במשמעות, פרשנות, ונפקות סעיף 2(ד), באופן שלא יותיר זאת להתדיינות עתידית.