ה"פ 4477-07-16 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל

זו בקשה לסילוק התובענה על הסף, מחמת אי תשלום אגרה מספקת ו/או אי מיצוי הליכים, ולחילופין להעברתה לפסי תביעה רגילה וסעדים נלווים. המשיבה מתנגדת לבקשה, בתגובה שהגישה על פני 23 עמודים, מלבד תצהיר ומסמכים הכוללים ביחד 136 עמודים. התגובה כוללת טיעונים רבים שאינם עוסקים בנושאים הנדונים בבקשה לסילוק על הסף, אלא בנושאים אחרים שדינם להיות נדונים במסגרת הדיון בתובענה. לא אתייחס לטיעונים שאינם נוגעים לנושאים הנדונים בבקשה לסילוק על הסף. אם הגשת הראיות הנוספות נועדה לצורך שימוש בהן לפי תקנה 246, מובהר כבר עתה, כי הדיון בהמרצת פתיחה מתנהל על פי הראיות שהוגשו בעת הגשת המרצת הפתיחה, אלא אם תינתן רשות בית המשפט להגשת ראיות נוספות, והכל כאמור בתקנה 241 (א), שאליה מפנה תקנה 255.

הבקשה לסילוק על הסף עקב אי תשלום אגרה מספקת מבוססת על הטענה שהסעדים הנזכרים בסעיפים א' ו-ב' לרישת התובענה, הגם שנוסחו כהצהרתיים, הם למעשה כסות לסעדים ממשיים כספיים, ולכן אין להיזקק להם, במתכונת של תובענה לסעד הצהרתי גרידא. לטענת המבקשת, זו תובענה כספית בסכום קצוב שיש לשלם בגינה אגרה שיעור של 2.5% משוויה.

אין ספק, שהתובענה אינה תובענה לסעד כספי, והמבקשת לא ביקשה לסלק על הסף את התובענה לסעד הצהרתי, אבל לטענת המבקשת, הלכה פסוקה היא שאין ליתן סעד הצהרתי מקום בו ניתן להגיש תביעה לסעד אופרטיבי, אלא אם יראה התובע אינטרס לגיטימי שעשוי להצדיק סטייה מהכלל. נטען, כי המבחן העיקרי למתן סעד הצהרתי הוא מבחן הסעד החליפי, דהיינו אם ניתן להשיג את הסעד ההצהרתי המבוקש בדרך אחרת, כגון תביעה לסעד ממשי. לטענת המבקשת, ברי כי הסעדים ההצהרתיים המבוקשים הם כסות לתביעה כספית, ולמצער, שלב ראשון להגשת תביעה כספית, והמשיבה לא הצביעה בתובענה על אינטרס לגיטימי העשוי להצדיק חריגה מהכלל.

אני דוחה את טענת המבקשת, כאילו בשלב זה של בקשה לסילוק התובענה על הסף ניתן לקבוע שהמשיבה לא תהיה זכאית לסעד הצהרתי משום שהיה בידיה לתבוע את הסעד הכספי האופרטיבי. עוד אעסוק בשאלה אם יש בידה אינטרס לגיטימי, אבל אומר כבר עתה שלפי הפסיקה הקיימת, אם התבקש סעד הצהרתי במקום שניתן לתבוע סעד כספי זה שיקול רב ערך בהחלטה שלא ליתן את הסעד ההצהרתי, אבל שיקול זה נעשה בסוף ההליך ולא בתחילתו. גם אם המצב הוא שניתן לתבוע את הסעד הכספי, יש לאפשר למשיבה להראות שהתובענה לסעד הצהרתי בלבד מוצדקת במקרה זה, אם משום שזהו חריג לכלל (רע"א 5321/09 ששון נ' בנק המזרחי בע"מ) ואם משום שהיא יכולה להצביע על אינטרס לגיטימי המצדיק מתן סעד הצהרתי (רע"א 2611/98 בנק לאומי נ' מוזס).

הגדילה המבקשת עשות, וטענה שיש לדחות את טענת המבקשת שהטעם לפיצול בין הסעד ההצהרתי המבוקש לבין הסעד הכספי נובע מהצורך במדידה, שבמסגרת התובענה התבקש צו עשה בגינה. דהיינו, המבקשת ערה לכך שהמשיבה טוענת שבהיעדר מדידה עקב סירובה של המבקשת, מוצדק לתת בשלב זה פסק דין הצהרתי, אבל היא טוענת שעוד לפני הדיון בתובענה יש לדחות את טענת המשיבה, ללא דיון. לטענת המבקשת, דרישות המשיבה לפי שומות ארנונה מבוססות על נתונים מדויקים כך שאין צורך במדידה, ואף אם החישוב לא ידוע, אין בכך כדי להצדיק תובענה לסעד הצהרתי תיאורטי.

כעולה מהתובענה, שאותה יש לבדוק לצורך החלטה בבקשה לסילוק על הסף, דרישות המשיבה לתשלום ארנונה עד עתה מבוססות על הערכה בלבד ולא על מדידה בפועל, שכן אין באפשרותה לדעת מה שטח המבנים האמיתי, בשל חוסר שיתוף הפעולה מצד המבקשת. דהיינו, בניגוד לאמור בטיעוני המבקשת, המשיבה שבה וטוענת שאינה יודעת מה השווי הכספי של תביעתה, דווקא בשל חוסר שיתוף הפעולה מצד המבקשת. בנסיבות אלה, טיעון של המבקשת שלפיו היה על המשיבה לכמת את תביעתה על פי נתונים שהמבקשת מסתירה אותם, כנטען על ידי המשיבה, הוא טיעון בלתי קביל, וזאת בין היתר לפי היקש מסעיף 28 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, הקובע שצד שמנע קיום תנאי מתלה אינו זכאי להסתמך על אי קיומו. דהיינו, המשיבה הצביעה על עובדה שהיא טוענת לה, המצדיקה בשלב זה אי הגשת תובענה לסעד כספי, שכן לא ניתן לערוך את החישוב בצורה מחייבת.

התובענה אינה לסעד כספי, ועל כן אין על המשיבה לשלם בגינה אגרה לפי תובענה לסעד כספי. המבקשת לא ביקשה לסלק על הסף את התובענה לסעד הצהרתי, אבל טענה טענות שמכוחן לדבריה יש בהקשר זה לסלק את התובענה לסעד הצהרתי. אני דוחה את טענת המבקשת, שדינה של התובענה לסעד הצהרתי להידחות על הסף, מהטעם שציינה, שיכול להיות שבסופו של ההליך תידחה הבקשה לסעד הצהרתי עקב האפשרות ליתן סעד כספי.

הטענה לסילוק על הסף עקב אי מיצוי הליכים מבוססת על תקנה 101 (א) (3) הקובעת שבית המשפט רשאי בכל עת לדחות תביעה מכל נימוק שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה. הנימוק שעליו מצביעה המבקשת הוא שלפי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר כללי התדיינות בין המדינה לבין רשויות מקומיות, במקרה של מחלוקת, בטרם פנייה לערכאות, יש לפנות להליך של ישוב סכסוך בפני הממונה על המחוז במשרד הפנים. אמנם, המבקשת לא מצאה אף לא פסק דין אחד שבו נדחתה תביעה על הסף משום שלא נערך קודם לכן הליך של ישוב סכסוך בפני הממונה על המחוז, אך היא הצליחה למצוא פסק דין אחד, ע"א 1444/95 עיריית אילת נ' ממ"י, שלפיו נאמר שמן הראוי לרשויות למצוא דרך הכרעה או פשרה ביניהן מחוץ לבית המשפט. אולי בגלל המלצה זו, כמה שנים אחר כך אכן יצאה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה.

עוד נטען, כי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה אומצה על ידי משרד הפנים שהחיל את ההנחייה בחוזר מנכ"ל משרד הפנים, שלא צורף לבקשה. המבקשת הסתמכה על בג"צ 4445/02 ורדה מור נ' ראש עיריית הרצליה, שלטענתה קבע שעל הרשות המקומית לחדול מפעולה המנוגדת להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. עוד הסתמכה על החלטה בה"פ (נצ') 34476-04-15 מועצה מקומית ראש פינה נ' מדינת ישראל, בה נקבע שראוי לנסות להביא את המחלוקת לידי פתרון בפני הממונה על המחוז, ואם הדבר לא יצלח, יוחזר הדיון לבית המשפט, דהיינו התובענה לא תידחה עקב אי פנייה מוקדמת לממונה על המחוז.