ה"פ 44103-02-17 סטולבצקי נ' תבורי ואח'

לפניי בקשה לצו מניעה זמני, שיאסור על המשיבות להפקיד שיקים שנמסרו לידיהן במסגרת הסכם לשכירת נכס מקרקעין, וזאת לאור הודעת המבקשת על ביטול ההסכם לנוכח הפרתו היסודית, כנטען.

מלכתחילה הוגשה הבקשה כשלצדה בקשה לסעד ארעי במעמד צד אחד, אולם רכיב זה של הבקשה נדחה בהחלטתי מיום 21.2.2017. כעת, משהוגשו תשובת המשיבות והתגובה לתשובה, ומשנתנו שני הצדדים את הסכמתם להכרעה על יסוד הכתובים, ללא צורך בדיון במעמד הצדדים, תינתן ההחלטה בבקשה לסעד זמני.

דין הבקשה לסעד זמני – להידחות. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 21.2.2017, כאשר מדובר במניעת מימושם של שיקים שניתנו במסגרת הסכם שכירות, יש להעדיף את מעמדו של השיק כבטוחה לקיום ההסכם, בוודאי כאשר קיימת למבקשת אפשרות להביא את השיק עצמו לבחינה משפטית בדרכים הקבועות לכך בפקודת השטרות (לעניין זה אשוב ואפנה להחלטתי מיום 9.3.2016 בה"פ 30684-12-15 ווייס נ' צמח). יוער, כי אף שאין חפיפה מלאה בין העובדות הקונקרטיות בעניין וייס ובין העובדות בענייננו, אינני סבור כי ההבדלים מצדיקים מסקנה אחרת, כפי שיבואר להלן.

ראשית, גם אם ההסכם אינו קובע מפורשות כי השיקים יהוו בטוחה לקיום ההסכם, מטבעם של דברים, העובדה שהשיקים נמסרים במעמד חתימת ההסכם ולא מדי חודש בחודשו, מקנים להם מעמד של בטוחה (וראו לעניין זה עמית יריב, "עקרונות ואתגרים בליטיגציה של חוזי שכירות למגורים", מקרקעין יד/2 (2015)), והדברים הם בבחינת "פשיטא", שהרי בטוחה היא כל נכס המצוי בידי צד אחד להסכם המאפשר לו לאכוף את ההסכם על הצד שכנגד.

שנית, גם אם בהסכם נקבעו בטוחות נוספות – ערבות אישית וערבויות צדדים שלישיים – אין בכך כדי לאיין את מעמדם של השיקים כבטוחה לפירעון.

כידוע, בבחינת בקשה לסעד זמני בוחן בית המשפט הן את סיכויי ההליך העיקרי והן את מאזן הנוחות שבין הצדדים. בין שני ההיבטים הללו מתקיים יחס שהוגדר בפסיקה כ"מקבילית כוחות", קרי: ככל שסיכויי ההליך טובים יותר, ייטה בית המשפט להסתפק ב"מאזן נוחות" בהיקף מצומצם יותר, ולהיפך. אני סבור כי די בדרישה זו כדי לדחות את הבקשה.

אני מוכן להניח, לצורך הדיון, כי התביעה העיקרית – להכרזה על בטלות ההסכם – אינה משוללת סיכוי. מבלי לטעת מסמרות אציין, כי הצדדים אוחזים בגרסאות עובדתיות סותרות בדבר ידיעת המשכירות (המשיבות) על הכוונה לבנות בית ספר בסמוך לנכס, והצדדים גם אינם תמימי דעים ביחס למידת הפגיעה. עם זאת, צודקות המשיבות בטענתן כי המבקשת חתמה על חוזה ובו סעיף המציין כי היא ביקרה בנכס ומצאה אותו מתאים לצרכיה, ומבלי לטעת מסמרות – אני שותף גם לעמדת המשיבות כי ברי כי "ביקור בנכס" ומציאתו מתאים משמיע גם מציאת סביבת הנכס מתאימה. על כן, סיכויי ההליך – אף שאינם אפסיים, בוודאי אינם גבוהים במידה כזו המצדיקה הפחתת משקלו של רכיב מאזן הנוחות.

והנה, בבחינת מאזן הנוחות – הטיעון שמעלה המבקשת הוא לקוני להפליא, ונעדר פרטים, ומסתכם בטיעון שלפיו "אין... ספק שהנזק שייגרם למבקשת מהפקדת השיקים ומתשלום דמי השכירות [...] גדול לאין שיעור מאי-הנזק שייגרם למשיבות אם לא יופקדו השיקים" (סעיף 17 לבקשה, עם פירוט מסוים בסעיף 18 – אך ללא תימוכין בתצהיר התומך).

ודוק: היה על המבקשת לפרט מהו, בדיוק, הנזק שייגרם לה שלא ניתן יהיה לפצות בגינו ככל שיתברר שתביעתה מוצדקת, ופרט לטיעון הלקוני שלפיו הצורך לשלם במקביל את דמי השכירות בדירה זו ואת דמי השכירות בדירה חלופית יכביד עליה (טיעון שהובא בבקשה, אך לא נתמך בתצהיר התומך בבקשה או בתשובה לתשובה) – לא הובאו כל נתונים שיתמכו בטענה זו.

לעומת זאת, הטענה כאילו היות הדירה דירה להשקעה מאיינת את הנזק הנגרם, שכן "מטה לחמן של המשיבות לא יישבר" אם לא יופקדו השיקים – היא טענה סתמית, ואף מקוממת במידת מה, שהרי ברי כי דמי השכירות הם חלק מהכנסותיהן של המשיבות.