דוד(אחר/נוסף) ואח' נ' לחמניה טריה-ג'וני בכרם בע"מ(אחר/נוסף) ואח'

כללי:

ראשיתה של התביעה בהמרצת פתיחה, לפיה בית המשפט התבקש כדלקמן:

א.להצהיר כי הרשות שניתנה למשיבות/הנתבעות להפעיל עסק בשם "בייגלה חם" ברחוב בן צבי 34 בתל אביב בוטלה כדין ע"י המבקשים/התובעים

ב.ליתן צו המורה למשיבות לפנות את הנכס בו פועל העסק ולהשיב או למסור את החזקה בו לידי המבקשים , כשהוא נקי מכל אדם וחפץ (למעט הציוד שאינו בבעלות המשיבות)

ג.ליתן כל סעד אחר אשר ייראה לכבוד בית המשפט ראוי ונכון בנסיבות העניין .

ד.למען הזהירות, להתיר למבקשים לפצל סעדיהם , כך שלא ימנע מהם לבקש בעתיד סעדים כספיים ו/או אחרים בגין הנזקים שנגרמו להם מכוח הנסיבות ו/או העילות המפורטות בבקשה זו.

טענות הצדדים:

לטענת התובעים, בראשית שנות ה-80 נפגשו המנוח שמעון סולומון (להלן: "סולומון") והתובע 1 (להלן: "דוד") במסגרת עבודה משותפת במאפיה ברח' הרצל בתל אביב. בשנת 1985 הציע סולומון לדוד, כי ישקיעו את הכסף שהרוויחו, ויפתחו ביחד מאפיה ברח' בן צבי 34 ת"א, הואיל ולסולומון יש שני חברים, ניסים קונפורטי ואברהם מורנו (להלן: "קונפורטי" ו-"מורנו" בהתאמה), אשר הינם בעלי הזכויות במקרקעין ברח' בן צבי 34 ת"א, והם מסכימים שתוקם במקום מאפיה, סולומון החליט לרתום למיזם גם את מפקדו מהשירות הצבאי, התובע 2 (להלן: "מלר"). וכך היה, השלושה הקימו מאפיה בשם "בייגלה חם", סולומון היה אחראי על הצד המסחרי עסקי, דוד על הצד המקצועי של האפיה, ומלר היה שותף שקט, שטיפל ברישיון העסק.

בשנת 1987 סולומון רכש את כל הזכויות בנכס המקרקעין, מידיהם של בעלי הזכויות קונפורטי ומורנו, והוריש את הזכויות הנ"ל עפ"י צוואה נוטריונית שניתן צו לקיומה, לתובע 3 (להלן: "יוסי"), חתנו באותה עת, וכאשר רישיון העסק מטעם עירית תל אביב, עליו מבוסס העסק ועל פיו הוא פועל, מאז שנת 1989, רשום על שמם של דוד ומלר.

נטען כי בשנת 1993, נחתם הסכם הפעלה מול הנתבעת 1 (להלן: "לחמניה"), אותה הקים סולומון, לצרכיו העסקיים השונים, ובה רשם את בתו, הנתבעת 2 (להלן: "לבנה"), כבעלת המניות העיקרית, על מנת שתפעל לפי הוראותיו.

נטען כי על פי אותו הסכם הפעלה, ניתנה ללחמניה רשות להפעיל את העסק לפי התנאים שנקבעו בהסכם, תמורת תשלום לדוד ומלר.

ביום 30.6.11 נפטר סולומון, והותיר צוואה מפורטת, לפיה הוריש את כל הזכויות בעסק ליוסי, שהיה נשוי לבת השניה של סולומון, עוד הסתבר שלבנה נושלה לחלוטין מצוואתו של אביה. נטען כי חרף רצונו של אביה המנוח , ניסתה לבנה להשתלט על העסק, לרבות ניסיון כושל להעביר את רישיון העסק על שמה בעירייה.

נטען כי במהלך יולי 2013 ניסו התובעים לתפוס חזקה בעסק, השייך להם, הנתבעות טענו כי מדובר בפלישה בלתי חוקית, פנו לביהמ"ש שיצהיר כי הן הבעלים של העסק, התובעים הסכימו למתן צו מניעה זמני שהותיר הפעלת העסק בידי הנתבעות, והמתינו להכרעת ביהמ"ש, אלא שהנתבעות ביטלו את תביעתן מיוזמתן, תוך ניצול , חסר תום לב של הצו הזמני שניתן באותו הליך.

נטען כי כל טענות הנתבעות לבעלות בעסק הינן טענות סרק, מדובר בזכות הפעלה בלבד לנתבעות, שניתנה ע"י התובעים ובוטלה כדין, וזאת לפי ההסכם משנת 1993, וכן נוכח צוואה נוטריונית, ורישיון עסק משנת 1989, שהינו על שם התובעים.