ה"פ 34550-10-15 חייט ואח' ואח' נ' קיבוץ כפר הנשיא - פסקדין

לפני בקשה לסילוק על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית, ולחילופין בקשה להעברת הדיון בתובענה לבית משפט המחוזי לפי סעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק").

1.לטענת המבקשים, חברי הקיבוץ , הם זכאים לפסק דין המצהיר על זכאותם לכלל ימי החופשה שצברו, ומונע מהקיבוץ למחוק את זכותם החוזית-כספית חוזית. המבקשים טענו, כי הם מועסקים בקיבוץ במשרות קבועות החל מיום 1.7.2002. משך שנות עבודתם נצברו לזכותם ימי חופשה רבים. כך, נצברו לזכות המבקשת 1 233.67 ימי חופשה נכון לחודש אוגוסט 2015; לזכות המבקש 3 נצברו 220.67 ימי חופשה; לזכות המבקש 4 נצברו 217.67 ימי חופשה; לזכות המבקשת 5 נצברו 246.50 ימי חופשה; לזכות המבקש 6 נצברו 126.17 ימי חופשה. לטענתם, נודע להם על כוונת הקיבוץ לשלול מהם את הזכות הכספית הצבורה שלהם של ימי חופשה שנתית, ולהעמידה על סך של 60 ימים בלבד. פניותיהם לקיבוץ לחזור בו מכוונתו או לאפשר להם לפדות את ימי החופשה הצבורים או לאפשר להם לממשם בפועל, לא נענו. לטענתם, המדובר בהפרה של התחייבות חוזית של הקיבוץ כלפיהם. בנוסף, אין כל איזכור בתקנון הקיבוץ או ב"מודל ההתחדשות (רשת בטחון)" משנת 2004, לאפשרות של פגיעה או מחיקת זכותם לימי חופשה צבורים, משכך, מדובר בהחלטה לא חוקית. זאת ועוד, הפגיעה בזכותם נעשתה ללא התראה תוך פגיעה באינטרס ההסתמכות שלהם.

2.הקיבוץ טען בתשובתו, כי המדובר בהחלטות סבירות שהתקבלו כדין על ידי רשויות הקיבוץ המוסמכות, וכי יש להן תחולה רטרואקטיבית. הקיבוץ העלה טענות מקדמיות לפיהן יש לסלק את התביעה על הסף מחמת שיהוי, אי מיצוי הליכים ומאחר ונושא התביעה אינו מתאים לסעד הצהרתי, שכן המדובר בתביעה כספית. לגופה של התובענה, טען הקיבוץ, כי בעקבות תהליך השינוי שעבר הקיבוץ בשנת 2002, ואשר במסגרתו לא הוגדרו אורחות העבודה של החברים העובדים בקיבוץ, התקבלו ברשויות המוסמכות בקיבוץ החלטות, שאושרו ביום 16.5.2011 במסגרת מסמך "שינוי אורחות העבודה ", כאשר נקבע במסמך, כי ניתן לצבור ימי חופשה עד שנתיים צבירה, מקסימום 48 יום . בנוסף, נקבע כי חבר לא יוכל לפדות ימי חופשה בכסף במהלך עבודתו בפעילות או ענף בקיבוץ, אלא לנצל את ימי החופשה העומדים לרשותו. בנוסף, בחודש נובמבר 2014 , אושר תקנון אורחות חיים 2015, שבא לעדכן את המסמך לעיל, ובו נקבע, כי ימי חופשה שלא נוצלו ע"י החבר בשנה מסויימת, יצברו לזכותו בשנה שלאחריה, כאשר ניתן לצבור ימי חופשה עד שנתיים (שנה נוכחית+ שנתיים קודמות) ומקסימום 44 ימים. בשנת 2015 התקבלה החלטה לפיה אושרה לחברים צבירה של 60 ימים. הקיבוץ פעל על פי ההחלטות.

3.במסגרת הדיון שהתקיים ביום 13.9.2016, העלה ב"כ הקיבוץ את שאלת סמכותו העניינית של בימ"ש השלום. הצדדים הסכימו, כי לא מתקיימים יחסי עובד- מעביד בין המבקשים לקיבוץ, משכך, ברי, כי הסמכות לדון אינה נתונה לביה"ד האזורי לעבודה. בהחלטתי קבעתי, כי בטרם יתקיים דיון לגופה של התובענה, יש לברר את שאלת הסמכות העניינית. משכך, הוריתי לצדדים להגיש טיעונים לעניין הסמכות העניינית בכתב.

סמכות עניינית

4.הקיבוץ טוען כנגד סמכותו העניינית של בית משפט השלום לדון בהמרצת הפתיחה, מהטעמים הבאים:

• מהות התביעה הינה ביטול החלטה אשר התקבלה בקיבוץ ולפיה יוגבלו ימי החופשה אותם יכולים החברים לצבור, שכן התקבלה בחוסר סמכות. סעד מסוג זה נידון, מעצם טיבו בבימ"ש המחוזי.

  • בנוסף, התבקש ביהמ"ש להצהיר כי זכאותם של המבקשים לימי חופשה אינה ניתנת למחיקה. המדובר בסעדים שאינם ניתנים לכימות כספי.

  • ככל שיטענו המבקשים כי מדובר בסעדים שניתנים לכימות, הרי שהם לא עשו זאת. בנוסף, המבקשים ביקשו סעד שיקבע לגבי זכאותם הצבורה בגין ימי חופשה שצברו "עד היום ובכלל ואינם ניתנים למחיקה" (ס' א' להמרצה). סעד זה אינו ניתן לכימות שכן הוא חל גם כלפי העתיד.

  • ככל שתכומת הזכות המבוקשת, היא עשויה לחול על כלל חברי הקיבוץ העובדים בו, ושוויה יעלה על סך של 2.5 מיליון ₪, גדר סמכותו של בימ"ש זה.