ה"פ 31932-12-12 שטלברג נ' גולדשטיין ואח'

לגירסת המבקש הוא נתן הלוואה למשיבה 1 בסך של 81,000 ₪ וזו לא פרעה אותה.

כדי להבטיח את החזר כספו נרשם ביום 3.10.11 משכון לטובתו על קרן השתלמות של המשיבה 1. המשכון נרשם אצל רשם המשכונות (נספח א' לבקשה).

בנוסף, ביום 11.12.11 פתח המבקש תיק כנגד המשיבה בלישכת ההוצאה לפועל.

המשיבה 1 היתה חייבת כספים גם למשיב 2 וביום 29.3.12 נרשם עיקול על אותם כספים בקרן ההשתלמות לטובת המשיב 2, ביום 11.5.12 אושרה בקשת המשיב 2 למימוש העיקול וביום 27.6.12 הועברו הכספים למשיב 2.

לטענת המבקש, המשכון לטובתו גובר על העיקול, כך שלא ניתן היה לבצע עיקול על הכספים הממושכנים. הוא מוסיף וטוען כי עוד ביום 31.5.12 ידע המשיב 2 על קיומו של המשכון והיה אסור לו להמשיך בהליכי הגבייה.

המשיבה 1 תומכת בגרסת המבקש, לטענתה, המבקש הוא חבר של בנה ובתור שכזה הלווה לה את הכספים. היא לא יכלה לפרוע את ההלוואה ולפיכך הסכימה להטיל משכון על כספי קרן ההשתלמות שלה לטובת המבקש.

לטענתה, היא לא ידעה על ההליכים המשפטיים אשר פתח כנגדה המשיב 2 בעת שנרשם המשכון אלא לאחר הטלת העיקול על הכספים. בעקבות זאת, כדי לעכב את מימוש העיקול על ידי המשיב 2, חתם בעלה ביום 30.5.12 על תצהיר ובו הודיע על כך שהכספים מושכנו לטובת המבקש. הדבר לא הועיל כיוון שהכספים, כאמור, מומשו.

המשיב 2 טוען כי מדובר במשכון למראית עין כדי להבריח את הכספים של המשיבה 1 מפני נושיה.

המשיב 2 מפנה אותי ללוח הזמנים הבא – עוד ביום 14.10.10 הוגשה תביעה כנגד המשיבה 1 וביום 26.01.11 ניתן פסק דין בהעדר הגנה. תיק ההוצל"פ כנגד המשיבה נפתח ביום 10.3.11 וביום 27.6.11, לאחר ביצוע פעילות איתור, בוצעה מסירת האזהרה לידי המשיבה 1. רק לאחר מכן, ביום 3.10.11 נרשם המשכון כטענת המבקש והמשיבה 1. המשיב 2 המשיך בפעולות לגבייה וביום 25.3.12 הוטל עיקול על זכויות המשיבה 1 בקרן ההשתלמות וביום 2.7.12 הועברו הכספים מן הקרן לידי המשיב 2.

המשיב 2 מפנה אותי גם לקשיים אשר בגרסת המבקש והסתירות הקיימות בגרסה זו ובגרסת המשיבה 1.

מכל אלה הוא מבקש כי אקבע שהכספים עוקלו כדין ולמשכון אין כל תוקף.

המבקש, וכן המשיבה 1 נחקרו על תצהיריהם ואילו חקירתו של המצהיר מטעם המשיב 2 לא נתבקשה.

קראתי את הטענות ואת החומר שהוגש לי ושוכנעתי כי הצדק עם המשיב 2. הטענה כי מדובר במקרה דנן בהלוואה ובמשכון למראית עין, כפי שטוען המשיב 2, נראית סבירה הרבה יותר מגרסת המבקש והמשיבה 1.

אפרט את העובדות המביאות אותי למסקנה זו.

בראש ובראשונה, מתעוררים סימני שאלה מן הבקשה עצמה. מדובר בבקשה כמעט לאקונית שאין בה כל פירוט עובדתי זולת הטענה כי המבקש נתן הלוואה למשיבה 1, נרשם המשכון על כספי קרן ההשתלמות ונפתח תיק הוצל"פ. דומני כי אדם אשר זועק על כספו שאבד, היה טורח לפרט יותר מכך כדי לשכנע את בית המשפט בצידקתו – על נסיבות מתן ההלוואה, על פעולות שנעשו כדי להחזירה, על פניותיו לחייב, על חסרון הכיס שנגרם לו וכדו'.

בשאלת אופן נתינת ההלוואה מתעוררת סתירה בין גירסאות המבקש והמשיבה 1 - גירסת המבקש אינה ברורה כיצד ניתנה הלוואה אם בסכום אחד או במספר סכומים (עמוד 3 שורה 4 עד שורה 10) ואילו לגרסת המשיבה 1 כספי ההלוואה ניתנו לה בשלבים (עמוד 5 שורה 6).

גם לעניין המועד בו נטען כי ההלוואה נלקחה, מתגלה סתירה בין גירסאות המבקש והמשיבה 1 - בחקירה נגדית העיד המבקש כאילו ההלוואה ניתנה בחורף תשס"ט, שזה סוף שנת 2008 (שולי עמוד 2 וראש עמוד 3 לפרוטוקול). המשיבה 1 טוענת לעומת זאת, כי ההלוואה ניתנה בסביבות שנת 2011 (עמוד 5 שורה 6). סתירה זו הינה סתירה בוטה וחמורה ואף שהיא מעיבה מאוד על גרסת המבקש כולה.