ה"פ 24378-05-15וולך נ' עמירון סי. טי. אל מימון ןהשקעות בע"מ

1.לפניי "בקשה לעיכוב ביצוע" שהוגשה במעמד צד אחד, בה התבקש כדלקמן: להורות על עיכוב ביצוע כל הליכי המימוש מכל מין וסוג שהוא שננקטו ו/או החלו ו/או מבוצעים ו/או מצויים בכוונת ביצוע, לרבות מכירה ו/או הליכי מכירה בישראל ו/או מחוצה לה, של כל רכוש שמושכן, נלקח, עוקל, הוצא או הועבר לידי המשיבה או מי מטעמה, והכל לרבות דירת המגורים של המבקש, ולרבות פרטי יודאיקה, חפצי אומנות, ספרים, חוברות או כתבי עת, כתבי יד עתיקים ו/או יקרים ו/או נדירים. סך הכל, מדובר במאות רבות של פריטי יודאיקה כאמור, שערכם מיליוני דולרים. ערכם האספני ו/או ההיסטורי רב עוד יותר ומכירתם תיצור נזק בלתי הפיך עצום בהיקפו הכספי, אדיר וחסר גבולות בערכו הסנטימנטלי רב וגדול בתחום ההיסטורי הערכי, ובעיקר נזק בלתי ניתן לתיקון או שחזור או תחלוף.

2.בקשה זו הוגשה יחד עם בקשה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה בה התבקש בית המשפט כדלקמן: לאור העובדה שניתן פסק דין בין הצדדים ביום 5.3.12 בבית המשפט המחוזי מרכז בת"א 5810-08-07 לפיו היתר העסקה שנחתם ביניהם ביום 5.11.91 תקף, שריר וקיים ועל הצדדים לנהוג על פיו. לאור העובדה שקביעה זו הינה סופית וחלוטה והפכה כזו ביום 12.6.14, עת ניתן פסק דין של בית המשפט העליון במסגרת ע"א 3334/12. ולאור העובדה שעל פי כללי היתר העסקה, בהתקיים התנאים הקבועים, הנוהגים והמקובלים בהיתר העסקה שנחתם בין הצדדים ועל פיו, כדי לקצוב את שיעור חובו של נוטל ההלוואה במקרה בו נותן ההלוואה חולק על טענות ונתוני מקבל ההלוואה חייב הנוטל בחובת שבועה חמורה, אם רוצה שטענותיו תתקבלנה ולא ניתן יהיה לחלוק עליו. לאור העובדה שלאחר שנקבע באופן סופי ומוחלט כי היתר העסקה האמור חל ומחייב בין הצדדים, ונוכח העובדה שהמשיבה דורשת מהמבקש בגין חיובי ריבית מעבר לסכום הקרן ששולם ונפרע במלואו, יתרת החוב נכון להיום עולה על סך של 265 מיליארד ₪ לפני מע"מ וסך של 314 מיליארד ₪ כולל מע"מ.

3.המבקש חולק על הטענה שהוא חייב סכום כזה, ואף נשבע בפני בית דין כי לא הרוויח סכום כזה ולכן אין לחייבו מעבר לסכום הנגזר מהרווחה שהפיק, כפי שקבעו בהוראות היתר העסקה. המבקש פנה לבית דין צדק לדיני ממונות, וביום 19.1.15 נשבע בפני שלושה דיינים שבועה חמורה בנקיטת חפץ, לפיה בכל הכסף שנתקבל מן המשיבה הוא לא הרוויח יותר מסך של 1.5 מיליון ₪. לפי היתר העסקה, שהיא השקעה שחציה מלווה וחציה בפיקדון, חלקו של המלווה הוא מחצית מן הרווח, היינו 750,000 ₪. בשל העובדה שאינה שנויה במחלוקת לפיה המבקש שילם למשיבה כל קרן חובו וכן תוספת של 150,000 ₪ וסך נוסף של 145,000 ₪, אזי על פי היתר העסקה, שהוא ההסכם המחייב בין הצדדים, יתרת חובו של המבקש הינה בסך 143,000 ₪ בלבד, לאחר הפחתת תשלומים ששולמו בהליכי ההוצאה לפועל, כאשר סכום זה הינו סופי ואינו נושא ריבית כלשהי.

4.עוד טוען המבקש כי בשל העובדה ששאלת תוקפו של היתר העסקה, חלותו ותנאיו הוכרעו כאמור רק משניתן פסק דינו של בית המשפט העליון שהפך הכרעה עובדתית זו לחלוטה, הרי עד למועד זה לא יכול היה ולא היה למבקש בגין מה להישבע, גם לו רצה להישבע שבועה שאינה צריכה. רק בהתקיים כל התנאים האמורים ובמועד שבו נתקיימו, הסכים בית הדין להשביע את המבקש בשבועה חמורה. טרם התקיימו התנאים והבשילו באופן סופי ומוחלט, בית הדין לא היה מסכים להשביע את המבקש. רק משהוכרעו וגובשו המחלוקות נולדה האפשרות, וקמה היכולת לבצע את השבועה החמורה הרלבנטית הנוגעת לחיוב הספציפי.

5.בנסיבות העניין, התבקש בית המשפט לקבוע כי יתרת חובו של המבקש הינה סך של 143,000 ₪, לאחר הפחתת תשלומים ששולמו בהליכי ההוצאה לפועל, וכי מעבר לכך המבקש אינו חב למשיבה דבר, כיוון שפרע את כל חובו וחיוביו כלפי המשיבה על פי תנאי ההסכם והיתר העסקה שביניהם.

6.המבקש טוען, כי לבית המשפט הנכבד נתונה הסמכות העניינית לדון בתביעה, משום שמקום קיום השבועה נשוא המרצה זו היה בית הדין בירושלים, מקום מגוריו של המבקש.

7.טענות המבקש בבקשה לעיכוב ביצוע בתמצית הנן כדלקמן:

א.המשיבה ביססה את תביעת החוב כנגד המבקש על כתב קבלה ושיפוי בו נקבע סכום ההלוואה ושיעור הריבית.

ב.הצדדים חתמו באותו מעמד על שטר היתר עסקה.

ג.בשטר היתר העסקה נאמר: