ה"פ 21482-07-13 עתאמלה נ' עתאמלה ואח' - פסקדין

בפני תביעה למתן סעד הצהרתי אשר עיקרו טענת התובע לפיה הוא הבעלים הבלעדי של רכב מ.ר 72-301-73 שנת ייצור 2011 מסוג פולקסוואגן (להלן- "הרכב").

לטענת התובע, באסם עתאמלה (להלן- "התובע") הוא רכש את הרכב ומסר אותו לשימוש הנתבע 1, הוא אחיו של התובע, גסאן עתאמלה (להלן- "הנתבע"). התובע טוען כי ביום 25.10.2011 רכב את הרכב באמצעות כספי הלוואה שנטל מאת הנתבע 3, בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ ביום 19.11.2011 (להלן- "הבנק"). לשיטתו, הרכב נרשם בפועל בפנקס המנוהל במשרד התחבורה בבעלותו של הנתבע וזאת משום רצון הצדדים שעבירות תנועה וחניה, ככל שיצבור הנתבע לחובתו, ייזקפו לחובת הנתבע שעשה שימוש ברכב בפועל ולא לחובת התובע אשר רכש את הרכב. לצורך הבטחת החזר ההלוואה רשם הבנק הערה מתאימה ברשם המשכונות. כשנה לאחר מכן, בעקבות גילוי אי סדרים בעבודת הנתבע אצל התובע, הסתיימה העסקתו והוא נדרש להשיב את הרכב לחזקתו של התובע. ברם, הנתבע ממאן להשיב את הרכב וכן מסרב להעביר את הבעלות בו לשמו של התובע.

לטענת הנתבע, המדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית אשר הוגשה בחוסר תום לב. כאשר כל כולה ניסיון התובע לגרום לנתבע לוותר על תביעות שהגיש כנגד התובע בפני בית הדין האזורי לעבודה בגין יתרות שכר וחובות שנותרו לתובע כלפי הנתבע במסגרת סיום יחסי העבודה ביניהם כאשר חובות אלו עומדים על סך מצטבר של 120,000 ₪. בהתייחס לשאלת הבעלות טוען הנתבע כי הוא הבעלים החוקי של הרכב ומסביר כי הוא והתובע, רכשו יחדיו שני רכבים מאותו הסוג והדגם של הרכב נשוא התובענה דנן, כאשר מחירו של כל אחד מהרכבים עמד על סך של 143,488 ₪. הנתבע טוען כי שני הרכבים נרשמו על שמו וזאת משיקולים אשר נוגעים לעסקו של התובע. לטענתו, רכב אחד שייך לתובע ואילו הרכב השני שייך לנתבע, הוא הרכב נשוא התביעה דנן. את מימונו של הרכב הרכיב הנתבע ממכירת רכב מזדה שהיה בבעלותו לחברת אוטו דיל בסכום כולל של 69,000 ₪ ואילו היתרה בסכום כולל של 74,488 ₪ השיג באמצעות הלוואה שנטל מאת התובע. כאשר סכום זה שולם לטובת רכישת הרכב באופן הבא: (א) המחאה מטעם התובע על סך של 2,000 ₪ הנושאת תאריך 11.10.11; (ב) היתרה בסך של 72,48 ₪ שולמה באמצעות העברה בנקאית שביצע התובע. כן טוען הנתבע כי את ההלוואה האמורה פרע באופן הבא: (א) ניכוי מתלושי השכר של הנתבע אצל התובע. הניכויים הסתכמו בסכום כולל של 30,000 ₪; (ג) יתרת הסכום בסך של 44,488 ₪ ביקש הנתבע לקזז מחובו של התובע כלפיו בעת סיום יחסי העבודה ביניהם. אך התובע סירב והנתבע נאלץ להגיש תביעות לבית הדין לעבודה. באשר לנסיבות סיום העסקתו של הנתבע הלה טוען כי סיום ההעסקה נבע מסכסוך שנבע בשל הלנת שכרו על ידי התובע. באשר לרישום המשכון שבוצע על ידי הבנק טוען הנתבע כי זאת נעשה לבקשת התובע אשר ביקש את עזרתו של הנתבע בהבטחת חובות התובע כלפי הבנק ולכן הסכים לרשום משכון על סכום של 130,000 ₪. עוד נטען על ידי הנתבע כי הרכב היה מרכישתו בבעלותו והחזקתו הבלעדית של הנתבע והוא נהג בו מנהג בעלים אף לאחר סיום העסקתו אצל התובע. לשיטתו, התובענה דנן נולדה אך ורק לאחר שהנתבע הגיש כנגד התובע את התביעות בבית הדין האזורי לעבודה.

לטענת הבנק, ביום 19.10.2011 התובע נטל ממנו הלוואה על סכום קרן של 110,000 ₪ וזאת לצורך רכישת הרכב נשוא התובענה דנן. כחלק מהלוואה זו, ביום 22.2.2012 חתם הנתבע על שטר משכון לפיו הוא ממשכן את הרכב לטובת הבנק וזאת על מנת להבטיח את החזרת ההלוואה וזאת בסכום של 130,000 ₪. המשכון נרשם ביום 28.2.2012. כן נטען על ידי הבנק שאין מחלוקת כי המשכון נרשם כדין וכי הוא אינו צד למחלוקת בין התובע לנתבע בהתייחס לשאלת הבעלות ברכב. לעניין ההלוואה טוען הבנק כי נוכח הסעד המבוקש אשר משמעותו שינוי הזהות ברכב יש ביכולתו להתנגד לתובענה אך זאת הוא אינו עושה מן הטעם שנרשם משכון כאמור וזכויות הצדדים ממילא כפופות למשכון. נוכח זאת, הבנק דורש כי מקום בו בית המשפט יימצא לנכון לשנות את הבעלים אזי התובע יחוייב לחתום על שטר משכון כתנאי לרישום הבעלות על הרכב.

בהתייחס לנתבע 2, משרד הרישוי, הרי שביום 4.5.2014 הוגשה הודעה ובקשה למחיקת התובענה כנגדו וזאת לאור כך שמשרד הרישוי טען כי יכבד כל פסק דין של בית המשפט דנן. ביום 5.5.2014 ניתן פסק דין כמבוקש לפיו התובענה נמחקת כנגד הנתבע 2.

ביום 2.6.2014 התקיים דיון הוכחות וגמר. מטעם התובע העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבע העיד הנתבע בעצמו.