ה"פ 19547-07-14 רוח נ' ורשנר ואח'

1.ביום 9.7.2014 הגישה התובעת כתב-תביעה למתן סעד הצהרתי וּלהגבּלת שימוש בנכס, וזאת בהסתמך על תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א"). התובעת הינה רעייתו בנפרד של הנתבע 3. הטענה היא, כי השניים הינם בעלים במשותף של דירה הממוקמת בעיר מנצ'סטר, שבבריטניה, במען: WELLGINTON ST. WEST 58 (להלן: "הדירה"). נאֱמר, כי בני הזוג רכשו את הדירה במשותף, לפני כשש שנים. לבני הזוג שִׁבעה ילדים, בגילאים שבּין 10 ל-27.

2.הנתבעת 2 הינה אחותו של הנתבע 3, והנתבע 1 הוא גיסוֹ של הנתבע 3 וּבעלה של הנתבעת 2. נטען, כי הדירה נרשמה על-שם הנתבעים 1 ו-2, כאשר אלה החזיקו בה בנאמנוּת לטובת התובעת והנתבע 3.

התובעת סבורה, כי ראוי לתת סעד בדבר הגבּלת השימוש בדירה לפי תקנה 383 לתקסד"א, מכּיוון שהנתבע 3 נוקט בצעדים למימוש הזכויות בדירה, מתוך כּוונה לנשׁל את התובעת מזכויותיה. צוֹרף תיעוד בכתב המצבּיע לכאורה על צעדים בכיוון הנטען.

3.בסמוך לאחר הגשת התובענה, ניתן פסק-דין בהסכמה ביחסים שבין התובעת לבין הנתבעים 1 ו-2, שלפי גירסת התובעת, מאשרים את טענותיה.

4.אמש קיבלתי תשובה לבקשה מאת הנתבע 3. כן התקיים, אתמול, דיון בעל-פה בבית-המשפט אליו התייצב בא-כוח הנתבע 3 (אך לא הנתבע 3 בעצמו).

5.בתשובה בכתב טוען הנתבע 3 כנגד פסק-הדין בהסכמה שניתן, כאמור, ביחסים שבּין התובעת לבין הנתבעים 1 ו-2. עוד הוא טוען, שמתקיים הליך בוררות ביחסים שבּינו לבין התובעת בפני "בית דינו של הרב אשר וויס" וכן, ביחסים שבּינוֹ לבין הנתבעים 1 ו-2, בפני "מותב תלתא בבית דינו של הרב לוין"; וכי מכיוון שכך, ראוי לעכב את ההליכים בביתמשפט זה בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ט-1968 (להלן: "חוק הבוררות").

עוד סבור הנתבע 3, כי בית-משפט זה נעדר סמכוּת עניינית לתת סעד בהתאם למבוקש, לאור מיקוּמה של הדירה בממלכה המאוחדת.

6.תקנה 383(ב) לתקסד"א, מסמיכה את בית-המשפט להורות על הגבּלת שימוש בנכס כאשר בגדר "נכסים", גם כאלה "המצויים מחוץ לתחום המדינה". לפי תקנה 383(א) סיפא לתקסד"א, נדרשות ראיות מהימנוֹת לכאורה "כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין". בענייננוּ, הטענה המרכזית של הנתבע 3 היא, שהזכויות בדירה הן שלו בלבד. אין כפירה של ממש בטענת התובעת (הנתמכת, בשלב זה, גם בעמדת הנתבעים 1 ו-2), כי הנתבע 3 מבקש לשנות את המצב הקיים לגבי הדירה.

במצב דברים זה, אני סבור כי ראוי לתת את הסעד המבוקש כסעד זמני, עד להכרעה במחלוקות שבּין התובעת לבין הנתבע 3. ברור, שהעברת זכויות בדירה תמנע מהתובעת את אכיפת זכויותיה הקנייניוֹת, אם יתברר שיש לה זכויות כאלה בדירה.

נושאים נוספים שהועלו בטענות הנתבע 3, אינם דרושים להכרעה בשלב הנוכחי. לא שמעתי, במסגרת דיון בעל-פה, את עמדתם של הנתבעים 1 ו-2 למעט קבלת הסכמתם בכתב לנוסח פסק-דין שהוסכם בינם לבין ב"כ התובעת.

7.לעניין הליכי בוררות תלויים ועומדים בין הצדדים, נושא שהתובעת טרם הגיבה עליו, אני סבור שניתן לראות את הסעד הזמני הנוכחי גם כסעד עזר לבוררות לפי סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, בהנחה (שאינני מחליט לגביה) שמתקיימים הליכי בוררות כדין בין בעלי-הדין.