ה"פ 15988-07-14 - פסקדין

נשוא ההחלטה הינו טענה מקדמית, שהעלה המשיב, לאחר שהמבקשת הגישה בקשה לפי סעיף 6(1) לפקודת ביזיון בית משפט.

המבקשת הגישה, בשעתו, את המרצת הפתיחה, נשוא התיק העיקרי (יולי 2014), ובמסגרתה עתרה לסעדים הצהרתיים ולצווי-עשה, שמטרתם לחייב את הבנק המשיב, לפתוח למבקשת חשבון בנק קרדיטורי, מהסוג המכונה "חשבון נש"מ" (נותן שירותי מטבע).

לצד טענות שהעלתה המבקשת נגד סירוב הבנק לפתוח את חשבון הנש"מ, ושעניינם בספקות שהעלה הבנק ביחס לקיום חובות גילוי נאות של המבקשת כלפי לקוחותיה, ושיקולים מהותיים נוספים, התייחסה התובענה גם להפנייתה של המבקשת לעמוד בדברים עם סניף קריית-מלאכי, של בל"ל, במקום הסניף בבאר-שבע, שם חפצה היא להתנהל. טעמה של ההפניה לקריית-מלאכי, היה בכך, שזהו "סניף מתמחה", ולא כל סניף יכול, מבחינת נהלי הבנק, לנהל חשבון נש"מ. המבקשת טענה, שמדובר בסניף מרוחק ממקום עסקיה, והדבר מכביד עליה.

הצדדים הגיעו להסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין (10.5.15), ולפיו, בכפוף להתחייבויות מסוימות ומפורטות של המבקשת, במישור התנהלותה העתידית סביב ניהול החשבון, התחייב הבנק מנגד (סעיף 1 להסדר), כי: "יפנה בנק לאומי לישראל בע"מ- סניף באר שבע (921)... לבנק ישראל לקבלת אישור לפתיחת חשבון לתובעת". ככל שיתקבל אישור של בנק ישראל, ובכפוף לו, נאמר, בהסדר הפשרה, שקיבל תוקף פס"ד, כי: "יפתח חשבון בנק לתובעת בבנק לאומי לישראל בע"מ".

לאחר התנהלות, די ממושכת שאינה רלוונטית כרגע, הוברר למבקשת, שניתן יהיה לפתוח ולנהל את חשבון הנש"מ בעבורה, רק בסניף הבנק בתל-אביב, משמע - לא בסניף 921 בבאר-שבע, ואף לא בקריית-מלאכי, כפי שנחזה היה להיות בשעתו, לו אושרה פתיחת החשבון עובר להגשת ההמ"פ, וזאת - מכוח מדיניות ארצית, עדכנית, של הבנק, שיושמה החל מתחילת 2016, לקביעת סניפים מתמחים לנש"מ, במקומות ספציפיים ומוגדרים בארץ.

הבקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, נועדה לכפות על הבנק המשיב לפתוח ולנהל את החשבון בסניף 921 - באר-שבע, ולא בשום סניף אחר. נטען, שהסירוב לפתוח החשבון בבאר שבע, מהווה ביזוי פסק הדין האמור.

המשיב העלה טענה מקדמית, ולפיה - בלית הוראה אופרטיבית חד משמעית, ברורה, ושאינה טעונה פרשנות, הגלומה בפסק הדין, אין לראות בו כמחייב הבנק לנהל החשבון בסניף ספציפי כלשהו מבין סניפי הבנק בישראל, ועל-כן - הפלטפורמה הדיונית שלפי פקודת הביזיון, אינה עומדת לרשות המבקשת מלכתחילה.

המשיב סומך טיעונו על שורה ארוכה של פסקי דין, שבהם נפסק שבהינתן אופיו ה"מעין פלילי" של ההליך שלפי הפקודה, ומשמדובר בהליך אכיפה קיצוני, שיכול לגרור סנקציה של קנס או מאסר, אזי, פסק הדין, שאכיפתו מתבקשת: "צריך להיות ברור וחד משמעי: 'אין אוכפים מכוח פקודת ביזיון בית המשפט, אלא צווים והחלטות שמובנם ברור ושאינם מאפשרים יותר מפירוש אחד'" (למשל: עע"מ 1753/13 עמותת תושבים למען נווה צדק נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מיום 28.12.15, פורסם באתרים המשפטיים).

המבקשת - מנגד - טענה, ארוכות, לכך, שכוונת הצדדים ואומד דעתם, מאחורי הסכם הפשרה, התמקדו ספציפית בסניף 921, ואף ביקשה לגייס לעזרתה ראיות חיצוניות, ונוספות לאלה שעמדו בפני בית המשפט לעת הדיון בתיק המקורי, כדי להצביע על כך, שהכוונה הייתה אך ורק לסניף האמור, ושעמדתו העדכנית של הבנק וההפניה לסניף בתל-אביב מהווה התחמקות, חסרת תום לב, מחובת הבנק שעל-פי פסק הדין.

חלק נכבד מטיעוני המבקשת, והרבה מעבר לצריך להכרעה בבקשת הביזיון, לא-כל-שכן, בטענה המקדמית (שהוסכם להכריע בה תחילה - פרוטוקול מיום 18.9.16 והסכמת הצדדים למוצע שם, לרבות הודעת הבנק על הסכמתו הדיונית מיום 23.9.16), יוחד לניסיון לשכנע בכך, שקיימת הכבדה בלתי מידתית על המבקשת, בהעתקת מקום פתיחת החשבון מבאר-שבע לתל-אביב. יוטעם - סוגיה זו אינה רלוונטית כלל ועיקר לנשוא דיוננו כעת. השאלה היחידה היא - האם פסק הדין קובע, ברחל בתך הקטנה, שלא ניתן לפתוח החשבון בשום סניף אחר מלבד סניף 921, ככל שדברים אמורים בקיום התחייבויות הבנק על-פי פסק הדין.