ה"פ 13353-12-15 - פסקדין

בפני בקשה למתן פסק דין הצהרתי, שיכריז על תוקפו המחייב של הסכם פיתוח, שנחתם בין המבקשת, חברת א.מ.י אוזן בניה והשקעות בע"מ (להלן: "המבקשת" או "היזם"), לבין המשיבה 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "רמ"י", "המינהל", או "המשיבה 1") לפני כ- 14 שנים. ההסכם נוגע להקצאת מקרקעין בפטור ממכרז, בהתאם לתב"ע 22/בת/53, במסגרתה הוקצה למבקשת מגרש מס' 228 באזור התעשייה בנתיבות, ששטחו כ- 1,400 מ"ר (להלן: "המגרש"), לשם בניית מפעל לעיבוד ברזל.

לחילופין, עתרה המבקשת להורות למינהל להתקשר עמה בהסכם פיתוח חדש, בקשר למגרש הנ"ל, ולהאריכו מעת לעת, וכל עוד לא יתקיים טעם מיוחד המצדיק הימנעות מלעשות כן.

ביום 19.03.2000 הגישה המבקשת, חברה העוסקת בבנייה, שינוע בטונים ופיתוח תשתיות לבנייה, למשרד התעשייה והמסחר (כיום - משרד הכלכלה), בקשה להקצאת מקרקעין בפטור ממכרז בעיר נתיבות, לשם הקמת מפעל לעיבוד ברזל, שיהיה חלק אינטגרלי מפעילותה העסקית, ויעסיק עובדים תושבי העיר. כשנה לאחר מכן, ביום 5.03.2001, ובהמשך להמלצה שקיבלה המבקשת ממשרד זה, אישרה המשיבה 1, בעלת המקרקעין ומי שמנהלת את קרקעות המדינה ואחראית על הקצאתן בפועל, את הקצאת המגרש למבקשת. ימים ספורים אחר-כך, ביום 12.03.2001, שלחה המשיבה 2, החברה הכלכלית לנתיבות (להלן: "החכ"ל" או "המשיבה 2"), חברה עירונית שבתחומה מצוי המגרש ומי שהייתה אמונה על פיתוחו כחלק מאזור התעשייה כולו, מכתב למבקשת, ובו חישוב דמי הפיתוח שבהם עליה להשתתף, בהתאם לגודל שהוקצה לה. ביום 26.03.2001 שילמה המבקשת את חלקה בהוצאות הפיתוח, במשרדי החכ"ל, באמצעות 4 המחאות דחויות בסך כולל של 156,175 ₪, וביום 10.09.2001 נשלח למשרד התמ"ס מכתב מהחכ"ל, המאשר את ביצוע התשלום הנ"ל (סך כולל של 166,175 ₪, המהווים 31% מערך הקרקע).

ביום 13.01.2002, לאחר שהמבקשת מילאה אחר התנאים הכספיים, והמציאה את המסמכים שנדרשו על-ידי המינהל, אושרה עסקת הקצאת המגרש לידיה, בפטור ממכרז. בהמשך לכך, בחודש מאי אותה שנה, נחתם חוזה פיתוח בין המבקשת למשיבה 1 (עליו, אמנם, חתומה המבקשת בלבד, אך המינהל מסכים לראותו כמי שחתום עליו גם כן), בגדרו התחייבה המבקשת להשלים את בניית המיזם בתוך 36 חודשים מיום אישור העסקה, שהוא 13.01.2002, דהיינו, עד ל- 13.01.2005.

בחלוף למעלה מעשור, ובהינתן שתוקף ההסכם פג, לא נבנה דבר על המקרקעין, ואף לא הוגשו תוכניות בניה, או בקשות ארכה כלשהן מצד המבקשת, החליטה וועדת התיאום להמליץ למינהל ולמשרד התמ"ס (כשמו אז) על ביטול העסקה עם המבקשת, וזאת ביום 2.07.2012. ביום 16.10.2012, שלח המינהל מכתב למבקשת, ובו הודיע על כוונתו לבטל את העסקה עמה, ומשזה לא נענה על ידה (הגם שנשלח לכתובת הנקובה על-גבי ההסכם), החליט המינהל לבטלה באופן סופי, ושלח למבקשת הודעה על כך, ביום 10.12.2012, תוך שהוא מזמין אותה למלא טופס לשם קבלת כספה בחזרה. המבקשת לא פעלה בהתאם לאמור במכתב, ובשלהי שנת 2014, פנתה למשיבה 2, בבקשה לקיים את ההקצאה ולהקים את המפעל. התשובה שניתנה לה הייתה שלילית, ועיקרה בכך שההקצאה בוטלה, וככל שהיא חפצה להעלות טענות במישור זה, עליה להפנותן למינהל, כיוון שהוא הגורם המכריע בכל הנוגע להקצאת הקרקע. כחלוף שנה, הגישה המבקשת את הבקשה הנוכחית, לאכיפת חוזה הפיתוח על המשיבה 1.

מכאן הבקשה דנן.

המבקשת טוענת, כי מיד עם חתימת ההסכם, החלה לפעול לגיוס כספים ומשאבים, על מנת לבנות את המפעל ולקיים את מטרת ההקצאה, אולם בשל עיכובים בפיתוח אזור התעשייה, אותם יש לייחס, לשיטתה, לחכ"ל, ולאחר-מכן, בשל המצב הביטחוני, שהשפיע באופן ישיר על מצבה הכלכלי, נמנע ממנה הדבר, והיא התקשתה לקדם את בניית המיזם. יחד עם זאת, במהלך כל השנים, ולגרסתה, נהגה במגרש מנהג בעלים לכל דבר ועניין - טיפלה בו, ודאגה שלא יפלשו אליו מחזיקים אחרים.