ה"פ 13333-12-15 שחאדה נ' מועצה מקומית כפר יאסיף

המשיבה בתובענה העיקרית, המועצה המקומית כפר יאסיף, הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית (להלן: "המועצה", "הבקשה"). המועצה טוענת כי הסמכות לדון בטענות המועלות בתובענה נתונות לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. זאת, שכן מדובר בהליך שעניינו תקיפה ישירה של הליך מנהלי של רשות מקומית בענייני ארנונה. המועצה טוענת בנוסף כי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 מסדיר את דרך תקיפתם של חיובים בארנונה, לרבות בעניין טענות כדוגמת אלה המועלות בתובענה, ויש לסלקה על הסף גם מטעם זה, אולם בנסיבות העניין, בין השאר לאור טענת הסמכות העניינית ולאור התוצאה אליה אני מגיע, סבורני כי מוטב שהטענה לא תידון בערכאה זו.

המבקש בתובענה העיקרית (להלן: "התובע"), אשר איננו מיוצג, לא מעלה בתשובתו (כמו גם בתגובתו לתגובה לתשובה, שנטל לעצמו חירות להגיש) כל טענה שיש בה ממש כנגד טענות המועצה. כל שטוען המשיב הוא כי אם לבית משפט זה אין סמכות לדון בעניין "זיופי מסמכים ממשלתיים" כהגדרתו, אזי למי יש סמכות. כמו כן מציין התובע כי אם יידרש הדבר הוא מוכן להעביר את התביעה לבית משפט אחר. נראה, אפוא, כי התובע משאיר לשיקול דעת את ההכרעה בבקשה.

לאחר ששקלתי בדבר, הגעתי למסקנה כי הדין עם המועצה וכי הסמכות העניינית לדון בתובענה אינה נתונה לבית משפט זה.

בהמרצת הפתיחה מבקש התובע כי בית משפט זה יצהיר על בטלות חוב ארנונה שהושת עליו על ידי המועצה וזאת מאחר שלטענתו חוב זה הינו בגין מספר נכס שלא קיים ומעולם לא היה בבעלותו. בבסיס התובענה עומדת טענת התובע לפיה לנכס שבבעלותו המצוי בתחומה של המועצה ניתנו שני מספרי נכס שונים וכי נעשה חיוב כפל של ארנונה בגין שני מספרי הנכסים. מכיוון שהתובענה היא לביטול דרישות תשלום חוב ארנונה שטרם שולם הרי שבהתאם להוראת סעיף 5(1) ופרט 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000, היא מצויה בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים [ראו גם בר"מ 7363/09 מרכז משען בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו, (2.3.2010), פסקה 8 להחלטה ואסמכתאות נוספות שם].

לא זו אף זו. בטרם הגיש התובע את המרצת הפתיחה לבית משפט זה, הוא הגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה בגין אותו עניין בדיוק [עת"מ 58353-12-14]. במהלך הדיון שהתקיים בעתירה ביום 28.4.15 קיבל התובע, שהיה מיוצג אותה עת, את המלצת בית המשפט למחוק את העתירה. מסיבות השמורות עמו בחר התובע לחדש את ההליך בעניין אותו חיוב בחוב ארנונה אך הפעם בחר בדרך של המרצת פתיחה לבית משפט זה ולא בעתירה מנהלית.

לכאורה, ניתן היה להורות על העברת התובענה. בנסיבות העניין איני רואה להורות כן. ממילא העתירה במתכונתה הנוכחית אינה מתאימה לבירור כעתירה ויש צורך לתקנה, בין השאר תוך צירוף תצהיר לאימות העובדות. לאור כל האמור לעיל אני מורה על מחיקת התובענה על הסף. בפני התובע פתוחה הדרך לטעון טענותיו בפני הערכאה המוסמכת. אם יבחר התובע לפנות בעתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים יקוזז סכום האגרה ששילם בגין ההליך כאן מן האגרה שיידרש לשלם בעת הגשת העתירה.

לפנים משורת הדין, איני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ו' אדר ב' תשע"ו, 16 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.